שנת תשפ"ב | שבת פרשת שופטים

הלכה פסוקה: דיון בתביעת פינוי של עמותה הטוענת שהמשכיר אינו מחזיק במושכר כדין

'ארץ חמדה גזית' ירושלים / אדר א' תשפ"ב / תיק 81116-2

דיינים: הרב יוסף כרמל, הרב אהרון פלדמן, הרב גלעד מינץ 

תקציר: התובעת היא עמותה שקיבלה הקצאה של שטח מהעירייה ובנתה עליו מבנה, הנתבעת היא עמותה נוספת המפעילה ישיבה שביקשה לעשות שימוש בחלק מהמבנה. בין הצדדים נחתם הסכם, ובו נקבע שהנתבעת תשלם לתובעת עבור השימוש "דמי השתתפות" בסך 25,000 ₪ לחודש.

כעת, התובעת מבקשת כי הנתבעת תתפנה מהמבנה, עקב אי קיום תנאי החוזה. הנתבעת הגיעה לדיון מקדמי, ולאחר מכן נעדרה מהדיון השני שהתקיים במעמד צד אחד בלבד. בתקציר זה נעסוק בחלקו השני של פסק הדין שבו בית הדין עסק בטענת הנתבע שהתובעת איננה מחזיקה כדין בשטח ובמבנה שעליו. 

פסק הדין: על  הנתבעת לפנות את השטחים במבנה בהם היא מחזיקה, ובנוסף עליה לשלם 662,329 ₪ עבור התחייבותיה ועבור פיצוי על התנהלותה, הוצאות שכ"ט עו"ד. בנוסף תשלם כ-2000 ₪ על כל יום איחור בפינוי המבנה, לפי הפירוט שבפסק הדין. 

נימוקים בקצרה:

1.   זכות התובעת על השטח

השטח הוא בבעלות המועצה הדתית, שהחכירה את שטחו לעמותה אחרת, שהקימה בו מבנה ונתנה לתובעת זכות שימוש. התובעת טוענת כי יש לאור הנ"ל יש לה זכות שימוש כדין במבנה, וגם אם נניח שאין לה זכות שימוש, הרי שבפועל היא זו שמשתמשת במקום, והנתבעת הסכימה בחוזה לכך שהתובעת היא בעלת זכות השימוש במבנה.

לטענת הנתבעת, לתובעת אין שום זכות שימוש במבנה, והמבנה הוא ציבורי ומיועד לשימוש כל הצריך. לכן גם אין להסכם ביניהן תוקף, וההסכם נחתם בניגוד לחוק. בית הדין קיבל את טענת התובעת, וזאת מהנימוקים הבאים:

הודאת בעל דין - הנתבעת הודתה שלעמותה שבנתה את המבנה יש זכות שימוש במבנה, במכתב ששלחה אל התובעת, וכך בפעמים נוספות. לכן אין לקבל את טענתה שהמבנה מיועד לרווחת הרבים ופתוח לשימוש הציבור. אי לכך הנתבעת אינה רשאית להחזיק במבנה, אלא היא בגדר שוכרת בלבד.

לגבי אדם שפלש לקרקע וטען כלפי המערער כנגדו שגם למערער אין זכות בקרקע, יש כמה שיטות בהבנת פסקי השו"ע:

א.   לדעת כנסת הגדולה רק אם לפולש יש חזקת ג' שנים הוא יכול להמשיך להחזיק בשדה.

ב.  לדעת ערוך השולחן רק אם יתכן שהקרקע הפקר הפולש יכול להמשיך להחזיק בה, כי יתכן שהוא זכה בה מן ההפקר. אבל אם הוא מודה שהקרקע שייכת למישהו אחר – מוציאים אותו ממנה.

ג.   לדעת הקהילות יעקב די בכך שהפולש החזיק בשדה לפני שערערו כנגדו. זאת, כיוון שנעשה כשומר אבידה (נתיבות המשפט) או משום שיש זכות ממונית למוחזק, גם אם אינו טוען לבעלות.

לכל הדעות תנאי הכרחי להמשך החזקה הוא שהפולש יחזיק לפני שיערערו כנגדו, מה שלא התקיים במקרה זה, בו התובעת החזיקה בקרקע וטענה לזכות שימוש בה.

התובעת טענה כי עצם השימוש שלה במבנה מהווה ראייה לדבריה (על פי שו"ע חו"מ קמ, א), אף שיש לדון האם היא נחשבת ל'מרא קמא' במבנה, הרי שיש לה מעמד של מוחזקות (לעניין זה אפילו תפיסה זמנית מועילה כמו שנאמר בקצות החושן רנו, א), ולכן במקרה של ספק יש להעמיד את המבנה בחזקתה.

בנוסף, יש ראיות לכך שהתובעת היא מחזיקה במבנה כדין – בתביעת הארנונה של העירייה כנגד העמותה המחזיקה, העירייה הודתה כי העמותה שנתנה לתובעת את רשות השימוש היא המחזיקה בנכס. בין שתי העמותות קיימים יחסי גומלין, ואין ספק שהעמותה נתנה לתובעת את זכות השימוש ולכן התובעת היא בעלת זכות השימוש במבנה. 

2.   הסעדים לטובת התובעת

לאור האמור, בית הדין חייב את הנתבעת לשלם את דמי השתתפות החודשיים על פי ההסכם, וכן עבור חשמל, מים וארנונה.

על פי ההסכם על הנתבעת לשלם פיצוי מוסכם בגובה 1000 ₪ על כל יום איחור בפינוי המבנה. קנס זה היה יכול להחשב כאסמכתא, אלא שכיון שנעשה מעשה קניין על ההסכם, וכן שתוקף ההסכם מוחלט והוא אינו כאסמכתא (על פי שו"ע חו"מ רז, יח) הרי שיש לתת תוקף לחוזה. בנוסף, כיון שהבורר יכול להפחית את שיעור הפיצוי, הרי שזה מבטל את האפשרות שהפיצוי יהיה מוגזם, ולכן אין הוא בגדר אסמכתא. בית הדין סבור שהפיצוי אינו מוגזם, אלא בתחום הגבוה של הפיצויים.  

3.   תשלום נזקים עקיפים

התובעת תבעה נזקים עקיפים על ביטול שכירות עם ישיבה אחרת, ושילמה לה על העברת הרכוש בסך 13,000 ₪, בית הדין דחה את התביעה, משום שהתובעת כבר קיבלה פיצויים מוסכמים, שכוללים בתוכם פיצוי על נזקים עקיפים. 

למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר