שנת תשפ"ב | שבת פרשת כי תבוא

הלכה פסוקה: הטלת מיסי ישוב ואגרת שמירה בגין שטחים חקלאיים שנמצאים מחוץ לגבולות היישוב

'ארץ חמדה - גזית' עפרה / טבת תשפ"ב / תיק מס' 80083-1

דיינים: הרב אבי גיסר, הרב יאיר וסרטיל, הרב ישועה רטבי

המקרה בקצרה: התובעת היא אגודה שיתופית של יישוב ביו"ש, והנתבעים הם חקלאי ששדותיו נמצאים בתוך גדרות היישוב אך מחוץ לשטח השיפוט של היישוב, והחברה השייכת לאותו חקלאי.
התובעת ביקשה לחייב את הנתבע בכמה תשלומים: א. תשלום עבור שירותי השמירה. ב. תשלום בגין שימוש בקרקע, בסך 5 אג' למ"ר, וסך הכל 5,085 ₪ לשנה. ג. ארנונה חודשית על המבנים בסך 1,470 ₪. ד. חלק מרווחי השכירות בסך 100 ₪ לחודש עבור המבנים שהנתבע משכיר. ה. הוצאות משפט. התובעת ביקשה לחייב את הנתבע בסך הכל בסך 802 אלף ₪.
הנתבעים טענו כי לתובעת אין סמכות להטיל מיסים על השטחים החקלאיים שנמצאים מחוץ לשטח השיפוט של הישוב. לגבי התשלום עבור שמירה, טענו הנתבעים כמה טענות: א. הם אינם חייבים לשלם עבור שמירה משום שהשטחים החקלאיים אינם מניבים להם רווחים, ב. ביו"ש לא נהוג לדרוש תשלום עבור קרקעות חקלאית משום שהם מועילים לתפיסת שטחים בסמוך ליישובים. ג. היישוב מקבל מימון ממשרד הביטחון עבור השמירה. ד. גם אם מחייבים אותם, יש לחייב אותם כמו כל משפחה שמשלמת תשלום לא לפי שטח, אלא סכום קבוע למשפחה.
פסק הדין בקצרה: התובעת אינה בעלים על הקרקעות ולכן אינה רשאית לגבות דמי שימוש או להטיל מיסים, אולם הנתבעת זכאית לקבל תשלום עבור השמירה על השטחים החקלאים.
נימוקים בקצרה:

א.   זכויות התובעת בקרקעות המוחזקת אצל הנתבעת
התובעת טוענת כי היא הבעלים של הקרקעות, וזאת בהסתמך על פסק דינו של הרב א' (שדן במחלוקת בין התובעת לבין אביו של הנתבע בנוגע לחלק מהשטחים החקלאיים). למעשה, הרב א' לא כתב זאת, אלא רק כתב שאין לאף אחד משני הצדדים בעלות בקרקע אלא רק זכות שימוש. אמנם, לישוב יש סמכות להחליט מה ייעשה בקרקעות הללו, כגון, להחליט על בנייה או עיבוד חקלאי.
לפיכך, כל התביעות של התובעת שהתבססו על טענה שהיא הבעלים על הקרקעות - נדחו.

ב.   חיוב בהוצאות שמירה

בית הדין סבר שיש לחייב את הנתבעים בהוצאות שמירה, וזאת מכמה טעמים:

א. תשלום עבור הנאה ממונית – הגמרא מחייבת אדם שנהנה מכספו או עבודתו של חבירו למרות שלא סוכם ביניהם על חיוב תשלום (בבא בתרא ד ע"ב), הרמב"ן (שם) הסביר שיסוד החיוב הוא מדין יורד לתוך שדה חבירו. נמצא שישנו חיוב על ההנאה למרות שלא היה סיכום מוקדם, כמו שעולה מדברי השו"ע (חו"מ רמו, יז)

ב. הנאה מהצלת רכושם של הנתבעים – השמירה מסייעת לאבטחת התושבים והשטחים החקלאיים. במקרה כזה יש לחייב את הנהנה משום שהפעולה שעשה הישוב נועדה גם לשמור עליו, וכמו שפסק הרמ"א (חו"מ רסד, ד) שבמקרה שאדם משקיע כספים לטובתו ולטובת חבירו ומכוון לטובת שניהם, חברו חייב לשלם לו על ההנאה. בספר משפטיך ליעקב (ה, יח) כתב שאם הפעולה של המהנה גורמת בהכרח הנאה גם לחברו, אזי כוונתו לגרום הנאה לחברו וחברו חייב לשלם. נתיבות המשפט (שם ס"ק ו) הוסיף שחיוב זה קיים לא רק בשני שותפין, אלא בכל פעולה שאדם עושה עבור עצמו, אשר בהכרח מועילה גם לחבירו.

 ג.   השתתפות בתשלום מדין בני העיר – המשנה במסכת בבא בתרא (ז ע"ב) קובעת שאנשי העיר חייבים לשלם עבור הוצאות השמירה, ודנה כיצד לחלק את הוצאות השמירה בין בני העיר. למסקנה, החזון איש (בבא בתרא ד, ז) ביאר שהחיוב נעשה לפי שיעור ההנאה של כל אחד מהתושבים מהשמירה. לפי זה, הנתבעת מקבלת תועלת מרובה יותר מאשר בית אב ממוצע, בגלל רכושה הרב. לכן עליה לשלם דמי שמירה גבוהים יותר מבית אב רגיל. בית הדין קבע שהוא יכריע בפסק הדין הסופי בעניין שיעור התשלום לאחר ששני הצדדים יטענו בפניו.

למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר