שנת תשפ"ג| שבת פרשת ויקרא

הלכה פסוקה: דמי תיווך למתווכת ללא רישיון תיווך וללא חוזה תיווך

'ארץ חמדה גזית' ירושלים / טבת תשפ"ג / תיק מס' 82141

דיינים: הרב דניאל מן, הרב אסף הר נוי, הרב נריה צבי 

המקרה בקצרה: התובעת היא בעלת עסק לתיווך דירות בירושלים, לפני כשנה היא פרסמה דירה למכירה בסכום של 2.4 מיליון ₪, מתוך תקווה שהמוכר יסכים למכור במחיר הזה. הנתבע הגיע לתובעת וקיבל את המספר של המוכר, שאמר לו שמחיר הדירה גבוה יותר והוא עומד על סך 2.5 מיליון ₪ בקירוב. הקונה קנה את הדירה במחיר שהמוכר ביקש. כעת התובעת מבקשת לקבל 2% ממחיר העסקה, משום שלטענתה הנתבע ידע שהיא מתווכת כאשר פנה אליה.
לטענת הנתבע לא מגיע לתובעת דמי תיווך משום שהיא לא אמרה לו שהיא מתווכת, וכן משום שהיא לא החתימה אותו על חוזה תיווך, ואין לה רישיון תיווך. בנוסף, אילו התובעת היתה אומרת לו את המחיר שהמוכר ביקש הוא היה יודע שאחיו כבר הציע לו להתעניין בדירה זו, נמצא שהוא כלל לא נהנה משירותי התיווך של התובעת. זאת ועוד, לטענתו דמי התיווך המקובלים בסביבה בה הוא והתובעת חיים נמוכים יותר ממה שהתובעת מבקשת. 

פסק הדין בקצרה: הנתבע חייב לשלם לתובעת קצת פחות מ-2%, סך 49,700 ₪ עבור דמי תיווך. 

נימוקים בקצרה:

1. התובעת היתה הגורם היעיל שהביא לחתימת העסקה
בית הדין דחה את טענות הנתבע שהוא לא ידע שהתובעת היא מתווכת, גם מעצם העובדה שהוא הגיע מכח הודעה שצוין בה שמדובר בתיווך, וגם משום שהוא הודה בעצמו שהיא מתווכת. בנוסף בית הדין קבע שהמתווכת היוותה 'גורם יעיל' שהביא לחתימת העסקה, וזאת משום שהנתבע הגיע לדירה רק בעקבות פרסום התובעת, והיא זו שמסרה לו את המסמכים של הדירה. היא אף התקשרה אליו פעמים רבות כדי לקדם את העסקה, וגם דיברה עם המוכר, לכן פעולותיה הועילו לו רבות. 

2. זכאות לדמי תיווך ללא רישיון
בית הדין סבור שאין להחיל במקרה זה את סעיף 14 לחוק המתווכים הקובע כי מי שאין לו רישיון לעסוק בתיווך אינו זכאי לדמי תיווך.
אמנם, החוק נועד למנוע אנדרלמוסיה בתחום, ולכן בהחלט יש לו תוקף הלכתי שכן "גם אנחנו היינו מתקנים זאת" (עפ"י שו"ת חתם סופר ה, מד). אולם, כיון ששני הצדדים הם מהציבור החרדי בו פועלים מתווכים שאינן בעלי רישיון תיווך, בית הדין סבר שטענת התובע לא נטענה בתום לב, וקבלתה מהווה בכללי הצדק הטבעי, ולכן הטענה נדחתה. 

3. זכאות לדמי תיווך ללא חוזה
לפי חוק המתווכים (סעיף 14 א2) אדם לא זכאי לדמי תיווך ללא חתימה על חוזה מחייב, אין ספק שיש תוקף לחוק משום שהוא תקנת בני המדינה, למרות זאת בפסקי דין של ארץ חמדה גזית  (72059, 70003) עסקו בשאלות דומות, וקבעו שבמקרה שבו היה ברור לשני הצדדים שמדובר בתיווך בתשלום, יש לחייב את הלקוח גם ללא הסכם תיווך, לכן בית הדין חייב את הנתבע בדמי תיווך. 

4. גובה דמי התיווך ללא הסכם
לדעת רוב הדיינים, המנהג הרווח אצל המתווכים הוא לשלם 2% גם בציבור החרדי, אלא אם כן נקבע אחרת. לפיכך, די בכך כדי לקבל את טענת התובעת, בדומה לדין בהלכות קבלנות שכשיש מחלוקת בין מזמין לקבלן מה התמורה שסוכמה, יש ללכת לפי מנהג המדינה (רמב"ם שלוחין ח, ה, ושולחן ערוך חו"מ שלא, א).
בית הדין דחה את טענת הנתבע שהוא היה מתמקח ומוריד את המחיר, וזאת משום שמנהג המדינה מכריע, וגובר על חזקת ממון. למרות זאת אין לחייבו דמי תיווך על המחסן שלא נכלל בעסקה מלכתחילה, ולכן יש להפחית מעט מהסכום שהתובעת ביקשה.
לדעת המיעוט, אמנם מוטל על הנתבע לשלם דמי תיווך, אך יש להפחית סכום מסוים מהתביעה, משום שבאחריות התובעת היה להחתים את הנתבע על חוזה תיווך, לכן חלק מהאחריות על הבעיה שנוצרה היא עליה. בנוסף, יש לחשוש שבעתיד מתווכים לא יחתימו אנשים על חוזה תיווך אם יידעו שהדבר לא ייפגע בשכרם.  בפס"ד 72059 הפחיתו הדיינים 20% מדמי התיווך בגלל שלא נחתם הסכם בין הצדדים, והדיין הרב סיני לוי כתב שם שזאת משום שלא יתכן שהמתווך לא ייפגע כלל מכך שלא החתים על הסכם תיווך. לכך יש להוסיף כי שכיח שמתווכים נותנים הנחה בדמי התיווך.

לאור כל זאת, לדעת המיעוט יש לחייב את הנתבע בשיעור 1.75% מסכום העסקה, אולם לדעת הרוב הנתבע חייב לשלם כ-2% מהתמורה של העסקה. 

למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר