שנת תשפ"ד| שבת פרשת חוקת

פרשת השבוע: וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ - תורת חיים בארץ ישראל

ההגעה לגבולות ארץ ישראל מוזכרת בתורה בפעם הראשונה, בסיפור יציאת מצרים וההליכה במדבר, בפרשתנו. לעם היה ברור שעם הכניסה לארץ, הניסים שהבטיחו את חיי העם במדבר כמו השליו והמן, יפסקו. כדי להתפרנס, הם יצטרכו לעבד את האדמה של הארץ המובטחת, שהיא אומנם ארץ זבת חלב ודבש שנתברכה בשבעת המינים,  אבל זה גם מחייב עבודה רבה. על מנת להבטיח את שלומם ואת עצמאותם, הם יזדקקו לצבא שיגן עליהם וילחם את מלחמותיהם.

להצלחה בשני תחומים אלה יש גם יתרונות עצומים. נתחיל בזכות ליישב את ארץ ישראל ולפתח אותה מבחינה גשמית.

נדון בסוגיא זו על פי הדרכת החת"ם סופר, מגדולי הפוסקים של כלל ישראל בדורות האחרונים, כפי שהיא מופיעה (בהוצאות שלא צונזרו) בחידושיו על מסכת סוכה (דף לד ע"ב), ברעיון המבוסס על תורת רבו בעל ההפלאה (הרב פנחס לוי איש הורביץ).

נביא את דבריו בקיצור. במסכת ברכות (דף לו ע"א), נחלקו שנים מגדולי התנאים כיצד ניתן ליישב מתח הקיים בין שני כתובים. "תנו רבנן: וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ (דברים יא,יד) - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח) יכול דברים ככתבן? (איך שני הפסוקים יכולים להתקיים זה בצד זה?)

עונה הגמרא בשם רבי ישמעאל: "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" כלומר, אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, אבל הוא קובע זמנים מדי יום ללימוד תורה, וחי חיים על פי הלכותיה וערכיה של "תורת חיים" שניתנה מסיני.

רשב"י טוען לעומתו "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים", ולכן הם יכולים לנהוג על פי הפסוק מספר יהושע. אבל לשיטתו, הפסוק מספר דברים עוסק במציאות של בדיעבד, כשישראל אינם עושים רצונו של מקום, ולכן הם נאלצים למצוא את פרנסתם תוך עבודה בשדה.

על דבריו של רשב"י יש להקשות שתי קושיות. הראשונה, הרי לשיטתו, לפסוק בספר יהושע יש עדיפות על הפסוק בתורת משה?! והשנייה, כיצד רשב"י מתמודד עם העובדה שהפסוק בדברים הוא המשכו של הפסוק שקדם לו: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, יג-יד) ואם כך, לא הגיוני לכאורה, שמדובר בזמן שישראל אינם עובדים את השם כראוי?! 

מעמיק החת"ם סופר וטוען (שם בחידושיו) "נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא: וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ אלא בארץ ישראל ... שהעבודה בקרקע גופה מצווה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים ועל זה ציותה התורה וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, ובועז (סבו הגדול של דוד המלך, מיסד מדינת היהודים הראשונה) זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה (רות ג, ב) משום מצווה. וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה? הכא נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומנויות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצווה". לפי דבריו החשובים, כל מי שעוסק בבניינה המעשי של מדינת ישראל, עוסק במצווה בכל רגע. גם החול בארץ ישראל הוא קודש.

הענק התורני, החת"ם סופר לא העלה על דעתו, שכאשר עם ישראל יחזור לארצו ויבנה את מדינת היהודים, דווקא מי שינסה להגדיר עצמו כעושה רצונו של מקום, וירצה להיות תחת ההגדרה של זה ששומע ומקיים את המצוות, יקים חברה המנותקת מבניין הארץ במובן הגשמי ויכריז: "לא אאסוף דגני מפני עסק התורה". אתמהה! יסמוך על הנס (או על מדינת ישראל, שגם היא נס נפלא מהגדולים ביותר שאי פעם חזינו) ויפול למשא על הציבור?! לא מצינו מעולם בתולדות ישראל, שמגזר שלם יכריז על עצמו כפטור מהמצווה של בנין הארץ. לא מצינו בתולדות עמנו, שמגזר שלם ימנע מלקיחת אחריות, כל איש על פרנסת משפחתו, כמו שכל הגברים מקבלים על עצמם בכתובה שהם מעניקים לנשותיהם, ברגע החשוב ביותר והקדוש ביותר בחייהם: "ובסייעתא דשמיא אפלח (אעבוד) ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתיכי ליכי כהלכות גוברין יהודאין".

כדי שדברינו יובנו כראוי, אין בזה משום סתירה לערך של וְהָגִיתָ בּוֹ. נדגיש כי לימוד התורה, הינו ערך בעל חשיבות עליונה. כל יהודי באשר הוא, צריך לקבוע זמנים ללימוד תורה ועיסוק בה, "עשה תורתך קבע". כל קהילה חייבת לעודד את לימוד התורה של כל חבריה, בהתאם לסדר יומה ויומם. שיעורי תורה במקומות העבודה בזמן הפסקת צהרים רצויים ביותר. גם בזמן הגלות, הקהילות ששרדו היו אלה שהקימו מקום ללימוד ועיסוק בתורה במרכז חייהם. מדינת ישראל צריכה לעודד זאת. רק יחידים, יחידי סגולה, יקדישו שנים רבות ללימוד תורה, (גם אחרי השירות הצבאי), ויכינו עצמם לכך שבתום תוכנית לימודיהם יצאו לעבודה כמנהיגי ציבור רוחניים, דיינים, ראשי ישיבות ורבנים (ההיתר לקבל מלגה על לימוד תורה, קיים רק מתוקף התחייבות זו).

בשבוע הבא, בע"ה, נעסוק בחייליו של יהושע בן נון, שבהם עוסק הפסוק שציטטה הסוגיא במסכת ברכות שציטטנו לעיל, וביתרונות העצומים גם מבחינה רוחנית, של מדינה יהודית עצמאית שקיומה תלוי בצה"ל חזק, הן כפשוטו והן מבחינה רוחנית, הרוח היא זו שמנצחת.

העיסוק בסוגיות אלו חשוב מאוד דווקא בימים אלה. כדי להביא אחדות בעם ישראל, לנצח את כל אויבינו, אע"פ שרבים הם ולהחזיר את חטופיינו, נזכור ונזכיר את דברי הנביא: "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל" (ישעיהו ח, י).

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר