שנת תשפ"ד| שבת פרשת מטות מסעי

פרשת השבוע: תורת חיים, יהושע בן נון ודוד המלך, ספרא וסייפא. חלק ד'

וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה? (חת"ס) 

קל וחומר שלא אומר, שלא אשתתף במצווה להגן על ארץ ישראל והעם היושב עליה, מפני צר הבאים להשמידם מתחת שמי השם.

יש שרצו להביא ראיה שמי שעוסק בתורה פטור ממלחמת מצוה מהסוגיא הבאה:

"אתיוה ליואב, דייניה. אמר ליה: מאי טעמא קטלתיה לאבנר? ... אמר ליה: ניזיל אבנר, מאי טעמא קטלתיה לעמשא? - אמר ליה: עמשא מורד במלכות הוה, דכתיב "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲמָשָׂא הַזְעֶק לִי אֶת אִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד"  וגו' "וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת יְהוּדָה וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ" (שמו"ב כ, ד – ה). אמר ליה: עמשא אכין ורקין דרש, אשכחינהו דפתיח להו במסכתא; אמר: כתיב "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת" יכול אפילו לדברי תורה - תלמוד לומר, "רַק חֲזַק וֶאֱמָץ" (יהושע א, יח) אלא, ההוא גברא מורד במלכות הוה, דכתיב "וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה" (מלכים א' ב, כח)" (סנהדרין דף מט ע"א).

נסביר בקיצור את הרקע והאירוע.

הסוגיא עוסקת בשלמה, שתבע בבית הדין שלו את יואב בן צרויה, על הריגת אבנר בן נר - שר צבא שאול ובנו איש בושת, ועל הריגת עמשא בן יתר שר הצבא של אבשלום, ועתה שר הצבא של דוד המלך.

הרקע למשפט זה הוא צוואתו של דוד לשלמה בנו, להרוג את יואב.

(במאמר מוסגר נעיר, שחז"ל לימדונו שהיו לציווי זה תוצאות מאוד עגומות לחייו של שלמה, מלכותו ותולדות עם ישראל).

כאמור, סעיף האישום הראשון כנגד יואב היה על הריגת אבנר. יואב טען שאי אפשר לדון אותו כרוצח, משום שהיה גואל הדם של עשהאל אחיו הצעיר. טענתו התקבלה והוא יצא זכאי בסעיף זה. בהתאם, הסוגיא עוברת לדון בהריגת עמשא. יואב טען להגנתו כי עמשא היה מורד במלכות דוד, מכיוון שלא גייס את הציבור למרות פקודת דוד, על כך היה חייב מיתה. היה צורך לגייס את צבא המילואים, כדי להפסיק את המרד של שבע בן בכרי. תומכיו של שבע בן בכרי המשיכו את דרכו של אבשלום, שמרד באביו דוד, בטענה שמותר וצריך לעבוד את הקב"ה בכל מקום ברחבי הארץ ולא רק בירושלים. כל מפעל חייו, לדורות, של דוד המלך עמד בסכנה. לכן, החובה, גם הלכתית, הייתה להרוג את שבע בן בכרי, וכך להפסיק את הפגיעה באחד משלש עשרה עיקרי האמונה - מלכות בית דוד וכל מה שהיא מסמלת. וז"ל הרמב"ם: "ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא. וכל החולק בענין המשפחה הזו הרי זה כפר בד' ובדברי נביאיו" (הקדמה לפ' חלק עיקר יב).

הנביא מוסר לנו כי יואב פגש את עמשא במקום מיוחד: "הֵם עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם" (שמו"ב כ, ח). שם בגבעון עמדה הבמה הגדולה, שהייתה אמורה לאבד את חשיבותה עם הפסקת העבודה בבמות, כפי שדוד הכריז. טענת סנגורו של עמשא הייתה: "אשכחינהו דפתיח להו במסכתא". עמשא התווכח עם החיילים בשאלה הלכתית: האם צריך לבנות את בית המקדש ולהפסיק להקריב בבמות אם לאו. מתנגדיו טענו שדרכו ההלכתית של דוד לא נכונה, ולכן הם לא חייבים להתגייס כנגד המרד. הם דרשו פסוקים מספר יהושע, שעל פיהם אסור היה לגייס את האנשים למטרה כזו, שלפי דעתם, היא נגד ההלכה, בלי כל קשר לשאלה האם הם לומדי תורה כדרך חיים חייבים בגיוס. המקור לטענה זו הוא הפסוק מספר יהושע, שצוטט לעיל, "רַק חֲזַק וֶאֱמָץ" (שם). טענה זו לא התקבלה, יואב יצא זכאי על הריגת עמשא, והסיבה היחידה שבגללה שלמה היה יכול לגזור עליו דין מות, הייתה השותפות שלו במרד אדניה.

נברר את טענתם לעומק.

לאחר חטא "מי מריבה", ביקש משה רבנו מהקב"ה: "יִפְקֹד יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה" (במדבר כז, טו - כב).  אכן, לאחר מות משה רבנו, יהושע בן נון - תלמידו, קיבל את כל סמכויותיו. הקב"ה התגלה ליהושע וציוה עליו: "מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:  כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה:... לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ ... רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" (יהושע א ,ב- ח).

יהושע הפנים את הדברים והודיע לעם להתכונן למלחמת המצווה של כיבוש הארץ, מלחמה שהוא יעמוד בראשה: "אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ" (שם יא).

הוא גם מזכיר לשנים וחצי השבטים את ההתחייבות שלהם: "וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַעֲזַרְתֶּם אוֹתָם" (שם יד). העם קיבל על עצמו את מנהיגותו והכריז, יש לך סמכות של מלך ושלטון! "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ" (שם יח).

הסמכות לגיוס אנשים מלחמה נתונה בידי המלך, בוודאי במלחמת מצווה של כיבוש הארץ, קל וחומר במלחמת מצווה של "עזרת ישראל מידי צר. לא עולה על הדעת שבזמן שאויבי ישראל מתנפלים עליו, רוצחים באכזריות, אונסים ופוגעים בכולם, מטף ועד זקנים, תהיה קבוצה, חשובה ככל שתהיה, שתכריז: אנחנו לא מתגייסים ונלחמים כי אנו לומדים תורה. האם אחד מהם היה עומד מנגד אם, ר"ל, מישהי ממשפחתו הייתה מותקפת בידי אנס, בטענה שהוא פטור מלהצילה כי הוא לומד תורה? הרי בתורה שהוא לומד, כתוב ומפורש: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְקֹוָק" (ויקרא יט, טז). האם יעלה על הדעת שכשעם ישראל מותקף באכזריות, ויש מצב של פיקוח נפש פרטי ולאומי, מישהו יקום ויאמר אני אצטרף להצלת הנפשות רק כשאסיים ללמוד?!

המילית רַק, נוספה לדברי עם ישראל: "יכול אפילו לדברי תורה - תלמוד לומר, 'רַק חֲזַק וֶאֱמָץ'"  רַק למקרה שהשלטון יצווה את אזרחיו לפעול כנגד ההלכה, כגון לעבור על אחת המצוות.

האם יש כאן פטור מגיוס לתלמידי חכמים? ברור שלא! למלחמת מצווה כולם יוצאים!

בשבוע הבא נסביר את פשר הפסוק: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" בנוגע ליהושע בן נון המנהיג, ובנוגע לכל אדם מישראל.

גם בימים טרופים אלה, נשמור על אחדותנו, נאהב כל יהודי באשר הוא, נמשיך להילחם באויבינו ולנצחם מכל ובכל הבחינות, נתפלל לנחמה לכל המשפחות השכולות (כמובן גם בני בריתנו שאינם יהודים), נתפלל לשובם של כל החטופים ולהחלמת כל הפצועים בקרוב.

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר