שנת תשפ"ד| שבת פרשת מטות מסעי

שו"ת במראה הבזק: אשה ששכחה לעשות בדיקה ביום השביעי, טבילתה

ניו ג'רסי, ארה"ב                        New Jersey, USA

שבט תשס"ט

שאלה

נשאלתי לגבי אשה שעשתה הפסק בטהרה וספרה שבעה נקיים, וכל יום עשתה בדיקה, אך ביום השביעי שכחה לבדוק לגמרי, לא בבוקר ולא לפנות ערב. היא נזכרה ממש לפני טבילתה, בהיותה במקווה במוצאי היום השביעי, זמן רב לאחר צאת הכוכבים (אפילו לר"ת).

הגם שבשו"ת "חתם סופר" (יו"ד סי' קעח) דן במקרה דומה והעלה שאין להחמיר כאשר כבר טבלה ולנה אצל בעלה. עיי"ש. אך מה הדין כאשר טבלה ועדיין לא לנה אצל בעלה, אלא באה לשאול אם טבילתה הועילה? האם נצריכה לטבול שנית מחר, או שנקל עבורה?

תשובה

מעיקר הדין צריכה האשה לבדוק כל ימי השבעה נקיים, בוקר וערב. בדיעבד יכולה האשה לסמוך על בדיקת ראשון ושביעי לימי הנקיים¹. אשה שבדקה כל ימי הנקיים ובשביעי לימי הספירה לא בדקה, והלכה למקווה וטבלה אחרי זמן צאת הכוכבים לר"ת, ועוד לא התייחדה עם בעלה – לכתחילה² יש להצריכה לספור יום נוסף, ולבדוק בו בוקר וערב, ולטבול בצאתו, ובכך היום השני יחשב כיום הראשון והיום הנוסף (השמיני לתחילת ספירתה) יחשב כיום השביעי לשבעה נקיים.

אמנם אם הצטרף למקרה הנ"ל פרט שיש בו משום שעת הדחק ואפי' קטנה יש לשאול מורה הוראה ועל מורה ההוראה לשקול היטב מה יקרא שעת הדחק לצורך עניין זה³.

כמו כן, יש מקום להקל אם יש בעיות של דימומים ופצעים באותו מקום⁴, או אם בדקה לפני צאת הכוכבים לר"ת⁵ , וכן אם ספירת הנקיים היא לאחר ראיית כתם⁶.

כמו שכתבת, אם שימשה אחר הטבילה – יש להקל שאינה צריכה לספור יום נוסף ולטבול שוב⁷. 

___________________________________________________ 

¹   יסוד דין זה נלמד מהגמרא על המשנה (נדה סח ע"ב): "הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור, וביום השביעי ומצאו טהור, ושאר ימים שבינתים לא בדקו – ר' אליעזר אומר, הרי הן בחזקת טהרה; ר' יהושע אומר, אין להם אלא יום ראשון ויום שביעי בלבד; ר' עקיבא אומר, אין להם אלא יום ז' בלבד". בגמרא (שם) נפסקה הלכה כר' אליעזר: "וגרסינן התם, איבעיא להו הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור ושאר ימים לא בדקו, לר"א מהו? תחלתן וסופן בעינן, והכא תחלתן איכא סופן ליכא, או דילמא תחלתן אע"ג שאין סופן? רב אמר תחלתן אע"פ שאין סופן, ור' חנינא אמר תחלתן וסופן בעינן, והכא תחלתן איכא סופן ליכא, וא"ל ר' ירמיה בר אבא לרב ששת, דלרב ה"ה סופן אע"פ שאין תחלתן, מהו דתימא תחלתן הוא, דאמרינן אוקמינהו אחזקת טהרה, אבל סופן אע"פ שאין תחלתן לא, קמ"ל" – הרמב"ם (איסורי ביאה פרק ו הל' כא-כב), הראב"ד ("בעלי הנפש" שער הספירה והבדיקה), הרז"ה והרמב"ן (נדה פרק ב הל' ד-ה), ס' חפץ (הובא בסמ"ג סי' קיא דף כב ע"ב), הרשב"א בתה"א (בית ז שער ה), הרא"ה ב"בדק הבית" (דקפ"ג ע"א), המאירי (נדה עמ' שו), הר"ן בחי' (נדה סט), רבנו ירוחם (נתיב כו דף רכא ע"ד), ה"צדה לדרך" (מאמר ג כלל ה' פרק ז), ה"אור זרוע" (סי' שמא), הרא"ש בפסקיו (פרק י סי' ה), הרשב"ץ הטור (סי' קצו), והר"א ממיץ בס' "יראים" (סי' קצב) – כולם סבורים שהלכה כרב, שסופן אף-על-פי שאין תחלתן, אולם בספר "התרומה" (סי' פח) העלה במסקנתו שאף בדיעבד יש להקפיד על בדיקת יום ראשון ושביעי, מלבד ההפסק בטהרה שלפני כן. וכן כתב הסמ"ג (סי' קיא דף כב ע"ד), שאף-על-פי שבס' חפץ פוסק שרב ור' חנינא הלכה כרב, מאחר שאין זה פסק מבורר ראוי להחמיר בזה כר' חנינא, דבעינן תחלתן וסופן, שלא יהא יותר מחמישה ימים בין בדיקה לבדיקה, מלבד יום שפסקה בטהרה, עיי"ש. וכן כתב בספר הרוקח (סי' שיז עמ' ר). וכן כתב הגמ"י (ספ"ו מהא"ב) בשם ר' שמחה. ועיין עוד בספר ה"אשכול" (א עמ' קח), שכתב שיש מן החכמים שכתבו שראוי להחמיר כר' חנינא, דבעי תחלתן וסופן, הילכך אין להתיר אפילו בדיעבד אם לא בדקה ביום ראשון ושביעי, והכי מסתבר. עיי"ש.

    ובתוספות (נדה ז ע"ב ד"ה ר' אליעזר): "מכאן נראה אשה שספרה ז"נ ובדקה ביום ראשון ושביעי ומצאה טהורה דחשיב ספירה, ודוקא יום שביעי אבל יום שמיני לא. ומיהו לכתחלה צריכה לבדוק בכל יום". ומשמע מפשט לשונם שכוונתם לפסוק כר' חנינא, דבעינן תחלתן וסופן. וכן כתב הרש"ש שם. וכן מבואר בביאורי הגר"א (סי' קצו ס"ק טו). אך ה"אור שמח" (ספ"ו מהא"ב) פירש אחרת את דבריהם, עיי"ש.

    מרן ה"בית יוסף" (סי' קצו) הביא את סברת הרמב"ם, הראב"ד, הרז"ה, הרשב"א והרא"ש, שפוסקים כרב, דסופן אף-על-פי שאין תחלתן, ולעומתם דברי הסה"ת וסמ"ג והגמ"י בשם ר' שמחה להחמיר כר' חנינא, ושהסמ"ק כתב לגמגם על מסקנת הסמ"ג בזה, וסיים: "כיון דכל הני רבוותא מספקא להו אין להקל בדבר שהוא ספק איסור כרת". וכן כתב מרן בשו"ע (סי' קצו סע' ד): "בכל יום מז' ימי הספירה צריכה לבדוק לכתחלה פעמים בכל יום, אחת שחרית ואחת סמוך לבין השמשות, ואם לא בדקה בכל השבעה אלא פעם אחת, לא שנא בדקה ביום ראשון או ביום שביעי או באחד מהאמצעים. מאחר שבדקה ביום שקודם הז"נ ומצאה טהורה – עלו לה, אבל אם לא בדקה בכל הז' וביום השמיני בדקה ומצאה טהורה – אין לה אלא יום ח' בלבד ומשלמת עליו. וי"א שצריך שתבדוק ביום ראשון מהשבעה וביום השביעי, ואין להקל". הנה מבואר שלדעת מרן יש להחמיר כדברי הסוברים שתחילתן וסופן לעיכובא. וכמו שסיים בשו"ע שאין להקל, ולא שייך כאן סתם "וי"א הלכה כסתם", מאחר שהכריע לבסוף שאין להקל. וכן כתב הש"ך (סי' קצב ס"ק ב).

    נמצאנו למדים שרוב הפוסקים הראשונים ככולם סברו כדעת רב, שתחילת או סופן בעינן, ובשו"ע מכריע כדעת החולקים ופוסקים כרב חנינא, שתחילתן וסופן בעינן. ועיין בשו"ת "רב פעלים" (ב יו"ד סי' טז), כמה צער נצטער אותו צדיק על מנהג רוב המשפחות בעירו בגדאד, שמלבד הפסק בטהרה לא היו בודקות אלא בראשון לז"נ או בשביעי, וכתב: "ונצטערתי ע"ז, כי לא ידעתי אם יש להם אפילו סמך קל להעלים עין מזה ולשתוק, כי לפעמים יזדמן שנשים באות לשאול בענין נדה או טבילה, ומתוך דבריהן יוודע למורה הוראה שטבלו ע"י בדיקת יום א' בלבד", והביא דברי הגאון "בית דוד" טעביל (סי' ב) והגאון "חסד לאברהם" (סי' מח), הנ"ל שרוב הפוסקים סברו כרב, דסופן אע"פ שאין תחלתן וכו', וסיים: "שלפ"ז מצאנו סמך לנשים שדרכן בכך וכו', ומ"מ צריך המורה להזהירן תמיד שלא ימשיכו לעשות כן ולעבור ע"ד מרן שקבלנו הוראותיו".

²   עיינו באריכות בדבריו של ה"רב פעלים" (יו"ד סי' יז), שמדבריו נשמע שלשעת הדחק צריך המתנת כמה ימים, ולא רק יום אחד.

³   שכן כתב ה"דגול מרבבה" (גליון שו"ע סי' קצו), שגם אם נסבור כדעת הסמ"ג שצריך בדיקת ראשון ושביעי, ושאכן על-פי דבריו החמיר השו"ע, עדיין ניתן לבאר בדעת הסמ"ג שצריך שתי בדיקות, שלא יהא ביניהם יותר מחמישה ימים. ו"השואל ומשיב" (דברי שאול יוסף דעת על יו"ד דף צז ע"ב) ו"ערוך השולחן" (סי' קצו סע' כה) נקטו כך להלכה, ואמנם להלכתא קשה לסמוך על דעה זו, שכן רוב האחרונים חלקו על דבריו, וגם ה"דגול מרבבה" עצמו חזר בו בתשובותיו ב"נודע ביהודה", ואף נימק זאת היטב, אבל בהצטרף שעת הדחק ואפילו קטנה, נראה שניתן לסמוך על בדיקת ימים ראשונים, ואין צריך להגיע לשעת דחק ממש, שאז מספיקה אפילו בדיקה אחת, ראשון או שביעי, כאמור לעיל בהערה 1. אם היה קינוח ביום השביעי, יכול הקינוח להיחשב כבדיקה בשעת הדחק (על-פי הוראת הראשון לציון הגר"מ אליהו, עיין ב"נודע ביהודה" מהדורה קמא יו"ד סי' מו).

⁴   כדעת "ערוך השולחן" (סי' קצו סעיפים כה, כו), שתמה בדעת מר"ן מדוע לא פסק כרוב הפוסקים, ולבסוף מסיק כדעת השו"ע: "ולכן, אף שבודאי חלילה לנו לסור מד' רבינו הב"י שכ' שאין להקל, אמנם בזמנינו שיש הרבה נשים שיש להם חבורות ופצעים בתוך חדרי בטנם, והבדיקות קשות להן מאד, יש להורות להן כעיקר הדין, שתהיה לה בדיקה אחת בכל שבעת הימים, מלבד ההפסק בטהרה, וכן מורין הלכה למעשה, וכ"כ גדולי האחרו' בתשו'. וכ"מ מהסד"ט (ס"ק יח)". וכן כתב ה"צמח צדק" (מליואוויטש) (יו"ד סי' קכג אות ג), שדבריו הובאו באחרונים

⁵   עיין ב"שבט הלוי" (נדה עמ' רפח אות ט') וב"טהרת הבית" (עמ' שטו).

⁶   כן כתב הרב עובדיה יוסף ב"טהרת הבית" (עמ' שיג) ובשו"ת "יביע אומר" (יו"ד ח"ה סי' טז): "ומיהו נ"ל שבראתה כתם כגריס ועוד בלא הרגשה, והפסיקה בטהרה וספרה ז"נ, ולא בדקה ביום הראשון ובדקה ביום שביעי בלבד, יכולה לטבול ולהטהר לבעלה, דהו"ל דיעבד, ואין להחמיר עליה להצריכה לספור עוד ששה ימים, שהואיל וכל דין כתמים דרבנן, וליכא סרך כרת בהם, ויש לנו ס"ס להקל, שמא הלכה כרוה"פ שפסקו כרב, ואת"ל כד' המחמירים, שמא בזה"ז שכל ספירת ז"נ מדרבנן ממנהג בנות ישראל, יש להקל בבדיקה של יום א'. ויש לצרף לסניף דברי ה"גליא מסכת" (יו"ד סי' ד, דף צ ע"ד), שחומרת בנות ישראל לספור ז"נ לא הוי מתקנת חכמים, רק בנות ישראל החמירו כן על עצמן. ובכ"מ שיש צד להקל יש להקל, ובקל נפטרין הימנה. ע"ש. ואע"ג דרבים לוחמים, מ"מ סניף מיהא הוי להקל בנ"ד בכתם. ומרן הש"ע מיירי בראיית דם בהרגשה ולא בכתמים. וזה ברור לפע"ד להלכה ולמעשה".

⁷  בשו"ת "ויען משה" (יו"ד סי' סד) העיר על "מה שכתב מרן בש"ע שאין להקל, והאחרונים שכתבו דהיינו דלכתחלה אין להקל, אבל בדיעבד וכן בשעת הדחק יש להקל. וע' ב"י (סי' קצב)". ובשו"ת "יביע אומר" (ה יו"ד סי' טז) סתר דבריו, ומסיק שרק בשעת הדחק יש להקל, ולא בדיעבד, והוכיח כן מדעת מרן, שלכתחילה הצריך בדיקת כל יום ובדיעבד הקל בראשון ושביעי, ועל כורחך שאם לא בדקה בראשון ושביעי, הרי שגם בדיעבד לא יצאה, ולכן הקל הרב עובדיה יוסף רק בשעת הדחק ולא בדיעבד, וכן כתב בשו"ת "ערוגת הבושם" (יו"ד סי' קסט). וכתב עוד שם הרב עובדיה יוסף "אבל בטבלה בלבד אין להקל, אא"כ טבלה ושמשה עם בעלה, שאז יש להקל", וכמבואר בשו"ת "חתם סופר" (יו"ד סי' קעח): "שהואיל והרמב"ם והראב"ד והרמב"ן והרז"ה והרשב"א והרא"ה והרא"ש והטור כולם פסקו פה אחד כדעת רב, דסופן אע"פ שאין תחלתן, אך הראב"ן וסה"ת וסמ"ג מספקא להו דילמא הלכה כר' חנינא דבעינן תחלתן וסופן, והרב ב"י כתב שאין להקל נגדם באיסור כרת, מ"מ נ"ל דבדיעבד שכבר לנה אצל בעלה לא שבקינן ודאן של רוה"פ הנ"ל מפני ספקן של המחמירים, ומיהו בבדקה באמצען בלבד שהרז"ה והרא"ה נלוו לד' האוסרים, וגם הרשב"א בתה"א מסיק להחמיר בודאי, דחזי לאצטרופי להחמיר אפילו בדיעבד". ואומר על זה הרב עובדיה יוסף: "לפע"ד גם בבדקה באמצע יש להקל בדיעבד שטבלה ולנה אצל בעלה, משום דאיכא ס"ס לקולא, שכל דין ז"נ בזה"ז ממנהג בנות ישראל, וכמו שסיים הרז"ה, וכ"כ האו"ז, וכנ"ל. ומה גם שאף להסה"ת אין החומרא בזה אלא מדרבנן. ועכ"פ בטבלה לבד יש להחמיר. וכן מתבאר עוד מד' כמה אחרונים, וכ"כ בס' טהרת ישראל". וכן כתב בפירוש "שבט הלוי" (נדה סי' קצו סע' ד אות ט), שבטבלה לבד לא מספיק כדי להגדיר זאת כשעת הדחק. ואמנם מצינו בשו"ת "דברי יציב" (יו"ד סי' ק) שהקל בנדון דידן, והצריך בדיקת שמיני בלבד לפני טבילתה כדי להחזיקה בטהרתה, ולא חייב להמתין יום נוסף; אבל נראה שלא שבקינן דעת ה"חתם סופר", שהקל דווקא אם לנה אצל בעלה, וכן למדו הרב עובדיה ו"שבט הלוי". וביסוד החילוק אם שימשה עם בעלה כבר יש לומר, כפי שראינו בגמרא בנדה (יב), וכן הוא להלכה (שו"ע יו"ד סי' קפד סע' א), שהאשה לא תרבה לבדוק לפני ואחרי תשמיש כדי שלא יהא לבו נוקפו ויחוש שמא היתה טמאה בתשמיש, לכן כיוון שפוסקים רבים פוסקים שלא בעינן תחילתן וסופן, הרי שאם שימשה הקלנו שלא להצריכה לחוש גם אם לא בדקה, שלא יהא לבם נוקפם שמא שימשו בטומאה, אבל אם רק טבלה – הרי שאין בזה כדי לחוש ולהגדיר זאת כשעת הדחק. 

ארץ חמדה – קישור לשו"ת במראה הבזק באתר

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר