שנת תשפ"ד| שבת פרשת שופטים

חמדת השבת: השימוש בקרח בשבת – קווים מחשבתיים

כלה קציר, עבר קיץ, ואנחנו עדיין בחום גדול. אנשים רוצים להוסיף קרח לשתייה שלהם, ושואלים אם הדבר מותר.

הגמרא במסכת שבת (דף נא ע"ב) מביאה ברייתא האוסרת לרסק את הקרח בשבת, אך מתירה לשים את הקרח בכוס.

חלקו ראשונים מדוע אסור לרסק את הקרח:

רש"י מבאר שיצירת צורת הצבירה החדשה היא מלאכה, הוא עושה פעולה הדומה לבריאה, וזה אסור. כך גם משמע מספר התרומה, שלמד מאיסור ריסוק הקרח שאסור להפשיר שומן בשבת, מפני שהוא מוליד. כלומר, יצירת מצב הצבירה החדש אסור.

אך הרמב"ם (הלכות שבת כא יד) פוסק את איסור ריסוק הקרח באמצע איסור סחיטת פירות. הר"ן (על הרי"ף דף כג ע"ב) מסיק שלפי הרמב"ם האיסור הוא משום שיש בכך דמיון לסחיטה, האסורה בשבת משום מלאכת דש (יש מקום לדון אם הכוונה היא שרסיסי הקרח דומים לדישה של גרעינים, או שהכוונה היא שהמים היוצאים דומים למיץ היוצא מפירות).

הבדל פרשני זה משפיע על הבנת ההיתר המובא בברייתא: מדוע מותר להניח את הקרח בתוך הכוס?

לפי רש"י הכוונה היא שמותר להניח את הקרח בתוך כוס שיש בו משקה, מפני שהמים שנוצרים מכך אינם ניכרים בפני עצמם, ו'בריאת' המים אינה ניכרת.

לפי הרמב"ם והר"ן האיסור הוא על מעשה הדומה לדישה וסחיטה. אך הנחת הקרח בכלי אינה דומה לפעולות הללו, ולכן אין בה איסור. מותר להניח קרח בתוך כלי, מכיוון שאין כאן ריסוק פעיל.

הרמב"ם מביא בשם התוספתא היתר נוסף: לרסק את הקרח לתוך משקה, מפני שהפעולה אינה נראית כסחיטת הפרי.

להלכה השו"ע (סימן שכ סעיף ט) פוסק כדברי הרמב"ם, ומתיר להניח את הקרח בכוס ריקה, וכן לרסק את הקרח לתוך משקה.

ובכל זאת לכאורה יש להקשות: מדוע הרמב"ם והר"ן חולקים על רש"י? לכאורה שינוי מצב הצבירה דומה ממש לבריאת דבר חדש. באמת מפתיע שמותר לגרום לשינוי של מצבי צבירה, לכאורה אין לך בריאה גדולה מזו?

כתבנו מספר פעמים על יסוד כללי בהלכות שבת. הקב"ה ברא את העולם בששה ימים, ומסר את העולם בידי האדם 'לעבדה ולשמרה'. כלומר, לעבד את חומרי הגלם הטבעיים שיש בעולם באופן שיאפשר את השימוש של האדם. כבר שאל טורנסרפוס את רבי עקיבא אם מעשי ה' גדולים או מעשי האדם, וענה לו רבי עקיבא שמצוות ברית המילה מדגימה שעל האדם להשלים את הבריאה. לכן אנו חורשים וזורעים ומגדלים זרעים ודשים וטוחנים אותם ולשים את הקמח ואופים ללחם ועליו אנו מברכים את ה' "המוציא לחם מן הארץ". כלומר, אנו מזהים שהקב"ה נמצא בשורש של היצירה הזאת, וכל מה שפיתחנו זו השלמה של הבריאה האלוקית.

באה שבת והקב"ה אומר לנו לשבות. בכניסה לשבת 'כל מלאכתך עשויה'. עלינו להתייחס לעולם כעולם המוכן לשימוש שלנו, ואין לנו כיצד לשפר ולשפץ אותו עבורנו.

הדבר הופיע בשני דיונים בעבר:

א.     בהקשר של קריעה על המת בשבת: למדנו שזהו דין ייחודי, שכן אין כאן מלאכה המכינה את השימוש בעולם, אלא זה עצמו השימוש (משל היינו אומרים שאכילה זו מלאכה בשבת – זהו השימוש). למדנו שם על ההשלכות של הדבר על גדרי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

ב.     בהקשר של מוקצה: אמנם מוקצה הוא איסור דרבנן, אך המוקצה הבסיסי ביותר הוא המוקצה מחמת גופו. האיסור להשתמש בעצים ואבנים, את חמרי הגלם שטרם עברו את העיבור לפני השבת, אסור מדרבנן, אך במהות הדבר הזה עצמו דומה מאוד לעשיית מלאכה. לקחת אבן ולהתחיל להשתמש בה בשבת היא כמו הכשרת האבן לשימוש בשבת (אמנם ללא מלאכה מעשית, כמו סיתות ותיקון האבן, אך המהות שווה). זו מקבילה דרבנן של היסוד של הלכות שבת: לקיחת חמרי הגלם שניתנו לנו בעולם והכנתם לשימוש של בני האדם.

העולה מכל זאת הוא שהמלאכות האסורות בשבת אינן מלאכות של בריאה: את הבריאה הקב"ה סיים בששה ימים. המלאכה שנאסרה היא לקחת את חומרי הגלם שברא הקב"ה ולעצב ולהכין אותם לשימושנו. לכן אין מלאכת 'בורא': אם האדם מסוגל, מותר לו לברוא בשבת. מהות אבות המלאכה הם דווקא לקיחת הדברים שכבר נבראו ועיבוד נוסף שלהם.

לכן הרמב"ם והר"ן (ורוב הראשונים) חולקים על רש"י והתרומה, ואינם אוסרים את ריסוק הקרח מצד יצירת מצב צבירה חדש. לכן אין כל איסור להניח את הקרח בכוס, מלאה או ריקה, בשבת.

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר