שנת תשפ"ד| שבת פרשת כי תצא

פרשת השבוע: האם אפשר לתת הלוואה להקב"ה? ואולי אפילו יותר מזה?

החיוב להגן על החלש מופיע פעמים רבות בפרשת כי תצא. נביא כמה דוגמאות: חיוב להקים את הנופל בדרך, איסור להסגיר עבד בורח, איסור לנשוך נשך מן הלווה, איסור לחֲבֹ֥ל רֵחַ֖יִם וָרָ֑כֶב, איסור להיכנס אל ביתו של החייב, איסור להלין שכר, איסור לחבול בגד אלמנה, חיוב לוותר על השכחה, הלקט והעוללות ועוד.

לא נוכל להיכנס לכל פרטי ההלכות. נברר נושא אחד: שמירת זכויותיו של הלווה להמשיך ולחיות בכבוד.

הדרך המעולה ביותר לנתינת צדקה היא ציוד הדל ב"חכה". ה"חכה" מאפשרת לעני לדאוג למאכל לבני ביתו, ובמקרה של סייעתא דשמיא גם לצרכים אחרים. הלוואה לנצרך כדי להקים עסק, שיש לו סיכוי סביר להיות ריווחי, היא הדרך המומלצת יותר. בדרך זו מותר למלווה להתנות את ההלוואה בהשתתפות ברווחים עתידיים, אם וכאשר הם יהיו. על המלווה גם לקבל על עצמו שותפות בהפסדים, ח"ו, כדי להימנע מאיסור ריבית. במקרה של כשלון עסקי, לא יהיה חיוב להחזיר אפילו את הקרן, כיוון שהעשיר והעני הפכו להיות שותפים, לרווח ולהפסד. מותר למלווה לדרוש ביטחונות, כדי להגן על ההלוואה או על ההשקעה בשותפות העסקית, כולל גם במתן הלוואה ללא ריבית. התורה איננה אוסרת על המלווה לקחת ביטחונות שיבטיחו את כספו. אומנם, יש עניין חשוב לעזור, ביתר שאת, ובכל דרך, למי שאין באפשרותו לתת ערבויות. מצד שני, הלווה חייב לעשות הכל כדי לפרוע את חובותיו, ולא לפגוע במיטיבו הצדיק, שנתן לו הלוואה ללא ריבית וללא ביטחונות. כך  מגדיר הכתוב את מעמדו של הלווה: "וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה" (משלי כב, ז). לשימוש של הכתוב בביטוי עֶבֶד, יש משמעות חמורה מבחינה גופנית. לכן, השתמשנו בביטוי "לעשות הכל". חז"ל השתמשו גם בביטוי רוחני וטבעו את המטבע: "פריעת בעל חוב מצווה", כדי לחזק את מחויבות הלווה (כתובות דף פו ע"א).

בפרשתנו מבטיחה התורה למלווה שנוהג לפי ההלכה: "וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ" (דברים כד, יג).

התורה הקפידה מאוד על האיסור ללחוץ על הלווה (שאין לו) להחזיר את חובו. וז"ל מדרש ההלכה: "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה (שמות כב, כד) שלא תראה לו בכל זמן" (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דכספא פרשה יט) ומסבירה הפסיקתא זוטרתא: "שלא יתבייש" (לקח טוב, שמות שם).

יש כאן לקח ומסר עצום, עד כמה צריך להיזהר בכבוד חברך, קל וחומר במי שבמצוקתו נאלץ ללוות ואין לו אפשרות להחזיר. המשמעות המעשית היא שאסור למלווה אפילו לחלוף מול חלונותיו של הלווה שאין לו, כדי להזכיר לו את החוב, קל וחומר שאין להפעיל עליו לחץ חזק יותר.

נחזור עתה לשאלה שהצבנו בכותרת: 'האם אפשר לתת הלוואה להקב"ה? ואולי אפילו יותר מזה?'

התשובה נמצאת בסוגיות הצדקה, בפרק ראשון של מסכת בבא בתרא. וז"ל הגמרא: "א"ר יוחנן, מאי דכתיב: מַלְוֵה יְקֹוָק חוֹנֵן דָּל? (משלי יט, יז) אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול, עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה" (דף י ע"א).

סוגיא זו מחברת את שני הפסוקים מספר משלי, ומגיעה למסקנה מדהימה, שאי אפשר היה להעלות על שפתינו, אם לא היתה נכתבת במפורש. הפסוק מפרק יט מלמד אותנו שמי שעוזר לדל – לעני, הופך להיות, כביכול, מלווה של הקב"ה. הפסוק מפרק כב מלמדנו שהלווה נחשב כעבד של המלווה. החיבור מלמד אותנו כי מי שעוזר וחונן דל, הקב"ה בכבודו ובעצמו, כביכול, הופך להיות עבדו. מסר חזק מאוד שמהדהד גם מפרשת כי תצא.

כדי להשוות בין תורת אמת מפי משה רבנו, לחוק שעל פיו דנו אומות העולם במשך שנים רבות, נביא בע"ה, בשבוע הבא, דוגמאות מספרי החוקים של אומות העולם, לאורך ההיסטוריה האנושית בנושא גביית חוב והסדרי האכיפה.

בשבוע האחרון קיבלנו שיעור נוסף להבדל בין תורת ישראל לדרכם של אחרים. זאת כאשר התברר לנו שוב שמחבלי החמאס רוצחים חטופים באכזריות נוראה, תוך הכרזה: אנחנו איננו בני אנוש, אנחנו איננו באמת אבות ואימהות, אנחנו האם השקרנית שהכריזה גם לי גם לך לא יהיה, גזורו – תרצחו. מי שמתנהג בדרך זו, מוציא את עצמו מההגדרה של מי שמגיע לו ליהנות מחוקי המלחמה, חוקים שמגבילים צבאות במלחמות בין עמים.

נתפלל שכל החטופים יחזרו בקרוב למשפחותיהם, שכל הפצועים יחלימו במהרה, שכל המשפחות שאיבדו את יקיריהם יתנחמו, שחיילי צה"ל האמיצים יסיימו את משימותיהם ויחזרו לבתיהם כגיבורים עוד בשנה זו. אמן!

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר