שנת תשפ"ד| שבת פרשת כי תבוא

פרשת השבוע: האם אפשר לתת הלוואה להקב"ה? (חלק ב)

"מצות עשה להלוות לעניי ישראל (וגם לעשיר שנמצא במצוקה תזרימית) והיא מצוה גדולה יותר מהצדקה... אסור לנגוש את הלוה לפרוע, כשיודע שאין לו, ואפילו להראות לו, אסור, מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע".

כך נפסק הלכה למעשה, בהתבסס על דברי התורה שניתנה לנו משמים, במעמד הר סיני לפני כ-3,500 שנים.(שו"ע חושן משפט סימן צז סעי' א-ב)

בדברינו לפרשת כי תצא תשפ"ד, הבאנו מקורות המסבירים את כוחה של הלוואה שכזו, ומה משמעותה ביחסים שבין הבורא לנבראים? (נחזור ונדגיש.  אין בכך היתר ללווה שלא לעמוד בדיבורו ולא לקיים את התחייבויותיו, ח"ו).

באווירה החברתית והמוסרית ששלטה בעולם בתקופת מתן תורה, וגם שנים רבות אחריה, במדינות שהיו לכאורה "מתוקנות", היה נהוג "קוד אתי", רחוק כרחוק מזרח ממערב, מרמה מוסרית גבוהה זו.

נביא כמה דוגמאות (ע"פ ספרו של פרו' מנחם אלון 'חרויות הפרט בדרכי גביית חוב', מאגנס ירושלים תשכ"ד).

א.   בחוקי חמורבי, שנהגו במסופוטמיה בימי אברהם אבינו נכתב : "אם החוב נוצר כתוצאה של הלוואת תבואה או כסף מותר לגבות כמשכון את הרכוש, העבדים, הילדים, הנשים ואת החייב עצמו".  במילים אחרות, לא הייתה כל הגבלה על פגיעה בלווה המיסכן והיה ניתן למכור את ילדיו, אשתו ואותו כעבד כדי להבטיח את הפירעון. נדגיש כי לפי חוקי תורתנו הקדושה, היחיד שנמכר על ידי בית הדין כעבד הוא הגנב ורק הוא! (ולא הלווה חדל הפירעון).

ב.   בימי ארבעת הנביאים: הושע, עמוס, ישעיהו ומיכה (לפני כ2,700) ביטל מלך מצרים את עונש המכירה לעבדות של מי שלא פרע חוב, בנימוק שאין שום קשר בינו לבין מוסר ורמה רוחנית גבוהה, בתחום של בין אדם לחברו. ההסבר שניתן היה, שאם הלווה יימכר כעבד תיפגע זכות המלך לגבות ממנו מס או לגייסו לצבא.

      לעומת זאת, ברומא באותה תקופה, אם לווה לא החזיר את חובו, ומכירת ילדיו ואשתו, לא כיסתה את החוב, למלווה הייתה זכות או למוכרו כעבד או להמיתו.

ג.    לפי החוק האנגלי, 'דבר המלך במועצתו', שנהג עד לפני כ-250 שנים, המלווה היה רשאי, לאסור את הלווה במרתפו. הנושה לא היה חייב לדאוג לצרכיו המינימליים של האסיר האומלל, כולל חובה להאכלתו. החוק מסתיים בהכרזה שאם בני משפחתו (שנותרו ללא מפרנס) לא יוכלו לספק לו אוכל, ראוי שימות ברעב.

כדי להדגיש "מה בין בני לבין בן חמי" (ברכות דף ז ע"ב) נביא את דברי הנביא וחז"ל, היוצאים בחריפות כנגד בני עמנו שהושפעו מדרכי הגויים ונהגו כמותם בתחום זה.

בספר מלכים ב' מצינו: "וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת יְקֹוָק וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים" (ד, א).

הכתוב מתאר מצב שבו החברה מתנהלת לפי חוקי הגויים שהשפיעו על עם ישראל. חז"ל מזהים את הנושה עם יהורם בנם של אחאב ואיזבל בת אתבעל מלך צידון (רש"י שם בשם התנחומא). אותו יהורם נהרג זמן קצר מאוחר יותר בידי יהוא בן נמשי. יהוא נמשח בידי יונה, שמילא את הנבואה של אליהו, שהועברה אליו בידי אלישע. וז"ל הכתוב: "וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ" (מלכים ב' ט, כד). חז"ל דרשו שהיה זה עונש על ששלח זרועותיו לקחת את הילדים, ולפי שהקשה את לבו. (שמות רבה פרשה לא סימן ד)

בחודש אלול נזכיר כי ישראל רחמנים בני רחמנים, האכזריות רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב. 'אני לדודי' 'ואיש לרעהו' רמוזים בשם החודש. עם ישראל ניצח בקרבות, בימי אחאב, כיוון שהיו מאוחדים, ולא היה ביניהם דיבור מפלג. ננצח את האויבים האכזריים, שמנסים בכל כוחם לקרוע את האריג שמחבר את החברה בישראל, ללא  כל נכונות להחזיר את בנינו ובנותינו מהמחילות.

נתפלל לחזרת החטופים, נאחל רפואה שלמה לפצועים
ולנחמה משמים לכל המשפחות השכולות.

נודה לכל כוחות הבטחון על עבודתם הנפלאה במסירות נפש, מכל הבחינות,
למען מדינת ישראל וכלל ישראל.

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר