שנת תשפ"ה| שבת פרשת לך לך

חמדת השבת: בקיאותנו בחלוקת פסוקי התורה

פרשתנו, פרשת לך לך, פותחת בתשעה פסוקים העוסקים בציווי לאברם ללכת לארץ אשר ה' יראה לו. הוא מגיע לשכם, אלון מורה, בית אל, העי, ומשם ממשיך נגבה. בכך מסתיימים תשע הפסוקים וישנה הפסקה של פרשה פתוחה, לפני הרעב והירידה למצרים.

ביום שני, באחד המניינים, הקורא קרא שלושה פסוקים לכל עולה, וסיים לפני הפרשה הפתוחה. הפסוקים אינם קצרים, ולכן הציבור לא שת לבו לכך שהקורא לא קרא עשרה פסוקים. רק אחרי החזרת ספר התורה מישהו עיין ושם לב לכך שלא קראו עשרה פסוקים.

נשאלתי אם על הציבור לחזור ולהוציא ספר תורה ולקרוא שנית.

האמת שזהו מצב די חריג. בדרך כלל הציבור יודע לומר לבעל הקורא להמשיך עד לפסוק יג, כנהוג.

שאלה זו נפוצה יותר בתחילת פרשת תצווה. פרשת תצווה פותחת בשני פסוקים ארוכים יחסית, ולאחר מכן רווח של פרשה פתוחה. לולא שהיו אלו שני פסוקים בלבד היה זה מקום אידיאלי לעצירה בשני וחמישי. פעמים רבות הקורא מתבלבל ועוצר, בשל הרווח, ולמרות שהציבור יודע שאמורים להמשיך, לא מקפידים עליו, שכן הוא יכול להוסיף את הפסוקים שלא קרא בעלייה הבאה. אילו היו כאן שלושה פסוקים אכן לא היה צורך לתקן אותו ולומר לו להמשיך. אך מדובר בשני פסוקים בלבד, ועולה השאלה מה לעשות בדיעבד.

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קלז ד) פוסק שאם הקורא קרא שני פסוקים ובירך, על העולה לברך ולקרוא שנית (המשנה ברורה מסביר בשם האחרונים שאם עדיין לא בירך ברכה אחרונה יפתחו את הספר שנית וישלימו, אך אם בירך ברכה אחרונה עליו לברך ברכה ראשונה שנית!). אך אם הקורא קרא שלושה פסוקים לכל עולה, אין צורך לחזור, למרות שבסך הכל הקורא קרא תשעה פסוקים בלבד. וראיה לדבר פרשת עמלק שאנו קוראים בפורים, שיש בה תשעה פסוקים בלבד.

ברם, הגר"א מביא בשם התוספות והגהות מיימוניות שאם קרא תשעה פסוקים בלבד יש לחזור ולקרוא, ומשמע שהמשנה ברורה חושש לדעתו, אך אומר לקרוא עשרה פסוקים ללא ברכה, לחשוש לשתי הדעות.

אם כך, על פניו ההלכה פשוטה – יש לקרוא עשרה פסוקים, ולכאורה גם בדיעבד שהחזירו את הספר לארון הקודש יש לחזור ולקרוא.

אך הרב פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אורח חיים א לה) אומר שהדברים אינם כל כך פשוטים.

במסכת קידושין (דף ל ע"א) הגמרא אומרת שמחצית הפסוקים בתורה היא בספר ויקרא (יג לג) בפסוק המתחיל במילה "והתגלח". אך בדיקת חלוקת הפסוקים שלנו תביא אותנו למחצית הפסוקים היא בפרק ח פסוק לז, חמישה פרקים קודם לכן! אם כך, ברור שיש הבדל בין חלוקת הפסוקים שלנו וחלוקת הפסוקים של חז"ל.

המשמעות היא שאיננו בטוחים היכן הפסוקים מתחלקים. אם הפסוקים קצרים, סביר שזהו האורך האמיתי של הפסוק. אך ברור שישנם פסוקים ארוכים רבים המחולקים בצורה שונה מהצורה המקורית.

הרב פיינשטיין גוזר מכך מספר נפקא מינות:

הקורא קרא ללוי במנחה של פרשת "תזריע" שני פסוקים בלבד, והלוי בירך ברכה אחרונה. אמר הרב פיינשטיין: מעיקר הדין היה נכון שהלוי יברך ויקראו לו שוב. אך יש לנו ספק, ולכן עדיף להעלות ישראל, יקראו לו שלושה פסוקים, ויעלו ישראל נוסף. מכיוון שהוספת עולה נוסף מותרת, ואם העליה של הלוי הייתה שני פסוקים בלבד עתה משלימים את העולה השלישי.

במקרה שהצגנו מפרשת תצווה, מעיקר הדין היה להם להתחיל את הקריאה מחדש. אך מכיוון שיש ספק, ניתן להמשיך, ולהעלות עולה רביעי.

ואם החזירו את ספר התורה לפני ששמו לב, לכאורה אין להוציא את ספר התורה שנית, שכן יש ספק שכל הקריאה החדשה שיעשו מיותרת.

והוא הדין במקרה שלכם: כל עוד הציבור שם, ודאי שהדבר הנכון לעשות הוא להעלות עולה רביעי ולקרוא לפחות שלושה פסוקים נוספים (במקרה זה היה נכון לקרוא ארבעה פסוקים נוספים, בכדי לעצור במקום שרוב הציבור עוצר בו). אך אם כבר החזירו את ספר התורה נראה שלא נכון להוציא אותו מחדש, שכן סביר מאוד שבעצם נקראו עשרה פסוקים.

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר