שנת תשפ"ה| שבת פרשת וירא

פרשת השבוע: אַרְאֶךָּ, יִרְאֶה, יֵרָאֶה. מתי ואיך המסע יסתיים? (2)

המסע הארוך, שעדיין לא הסתיים, התחיל בציווי: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א), תוך הבטחה "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: (שם ב-ג).

מסעו של אברהם ממשיך בפרשתנו: "לֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" (שם כב, ב).

בדברינו לפרשת לך לך תשפ"ה, הסברנו כי חלקו הראשון של המסע, רב השלבים, היה בהר הבית, שם אברהם הבין מה פירוש הביטוי: אַרְאֶךָּ, והגדיר מה הבין ומה ראה: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ד' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ד' יֵרָאֶה" (שם כב, יד).

מה פשר מסקנתו של אברהם?

נפנה את תשומת לבם של קוראינו הנאמנים כי הביטוי יִרְאֶה שהתחלף ליֵרָאֶה, כבר הופיע קודם לכן בסיפור העקידה. יצחק שאל את אברהם: "וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (שם ז) וענה לו אביו "אֱלֹקים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה..." (שם ח).

בציווי לעלות להר בית ד' נוקטת התורה בלשון: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ד' " (שמות כג, יז) המצווה היא להיראות. התורה חוזרת פעמיים נוספות על ביטוי זה באותו הקשר (שמות לד, כג. דברים טז, טז).

(לחזרה משולשת של ביטוי בתורה יש משמעות של הדגשה ורמז עמוק).

דברי אברהם אבינו מבטאים מהפך מ"אֱלֹקים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה" ל"בְּהַר ד' יֵרָאֶה".

הר המוריה, ה"מָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר ד' ", הוא המקום בו בניהם ובני בניהם של אברהם העוקד, יצחק הנעקד ויעקב הנכד, צריכים להיראות "אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ד' יֵרָאֶה".

עם ישראל - כנסת ישראל, מתראים עם קודשא בריך הוא בקודש הקודשים של בית המקדש, שבנוי בְּהַר בֵּית ד' (ישעיהו ב, ב). שם מתבררת החיבה המיוחדת, המבוטאת גם היא בפרשתנו "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ד' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (שם יח, יט). כִּי יְדַעְתִּיו בלשון הכתוב, משמעותו הקירבה המקסימלית, הכי אינטימית. בפסוק קודם נאמר: "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (שם יח, יח).

(השימוש גם כאן בביטויים המופיעים בתחילת פרשת לך לך, מחזק את הקשר בין הפרשיות, מה גם שהם יופיעו שוב בסוף פרשת העקדה, כפי שנצטט בהמשך).

מתי ניתנה לראשונה הבטחה זו? כפי שציטטנו לעיל, ההבטחה ניתנה בצמוד לציווי: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (שם יב, ב).

המהפך ברור! בדרך הלוך אל העקידה נראה היה כי הקרבת הקורבן היא העיקר והיא המטרה. לכן, שאל יצחק: "וְאַיֵּה הַשֶּׂה"? והתשובה היתה: "אֱלֹקים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה". אבל עם הופעת המלאך, שמנעה את הקרבת יצחק, התברר שהמטרה העיקרית היא לְהֵרָאוֹת! להתקרב ולא דווקא להקריב. זה המקום שבו עם ישראל יֵרָאֶה, ובו תתגלה חיבתו לפני המקום. עם ישראל הוא זה שיחדש לעולם את הדרך, "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".

האנושות תילמד, רק אז, על הטוב שהביא עם ישראל לעולם. העם הקטן בכמות, ילמד את כל בני האדם שיעור באיכות. גלי השנאה והאנטישמיות יהפכו לגלי אהבה והערכה, והעולם כולו יבין שהדרך לקבלת ברכת ד', עוברת דרך בניו אהוביו "וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה", "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (שם יב, ג). ברכות אלו מקבלות תוקף נוסף לאחר העקדה "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ (גוי גדול) ... וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (כב, יז-יח).

שונאי ישראל שלא יפנימו מסר זה, על ראשם יחול המסר: "וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר", והם יעלמו מתחת שמי ד'. 

נודה לקב"ה על ההתקדמות הגדולה בהחלמתו של יקירנו: איתמר חיים בן צפורה,
שנפצע אנושות בקרב בלבנון.

נמשיך להתפלל לרפואה שלימה,

 לכל הפצועים ועל חזרת כל החטופים למשפחותיהם ולארצם.

נאחל לכל העקורים חזרה בטוחה לבתיהם,

ונחמה לכל משפחות הגיבורים שמסרו נפשם למען כלל ישראל.

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר