שנת תשפ"ה| שבת פרשת וירא

חמדת השבת: השלמת תפילה שפטור ממנה למחצה

חיילי צבא ה' שנחלצו לעזרת ישראל מיד צר עסקו בפעילות מבצעית בצהרי יום אחד. הפעילות התחילה בשעות הצהריים, ונמשכה עד מאוחר בלילה. עתה שאלתם בפיהם: הם לא התפללו תפילת מנחה. עתה מאוחר מדי להתפלל תפילת מנחה. לכאורה היה ראוי להתפלל תפילת ערבית שתיים, השלמה לתפילת מנחה שפספסו. אך בשעת המנחה הם היו עסוקים במצווה רבה, ופטורים מן התפילה לחלוטין. אם כך, לכאורה הם לא חייבים בתפילת מנחה. אך אין זה מדויק, שהרי חובת תפילת המנחה חלה עליהם בתחילת הצהריים, ורק סרה מהם מאוחר יותר כאשר נכנסו לפעילות המבצעית. קיצורו של עניין: הם מתלבטים אם עליהם להתפלל ערבית שתיים, שכן חובת תפילת מנחה חלה עליהם, או שמא אין עליהם להתפלל ערבית שתיים, שכן בשעת תפילת המנחה הם נפטרו ממנה?

את שרשי הדברים העלנו בשיעורי מורנו תפילה. אך יש כאן פן שלא עסקנו בו שם, ועל כן נרחיב בו כעת.

במסכת ברכות (דף כו ע"א) מובא הדין של תפילת התשלומין. נאמר שם שאם טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתיים, וכן על זה הדרך. אך בהמשך מובאת ברייתא "'מעוות לא יוכל לתקון' – זה שביטל תפילה'. הגמרא מדייקת מהניסוח 'ביטל' תפילה שיש להבחין בין שני מצבים: "שכח" ולא התפלל, שעליו להשלים את התפילה שהחסיר, ואילו "ביטל" במזיד ולא התפלל, שאינו רשאי להשלים את התפילה שהחסיר. בנימוקי יוסף (בבא קמא דף י ע"ב) מביא דוגמא: אדם חושב שמאוחר יותר יהיה לו זמן להתפלל, אך נהיה טרוד בעניינים אחרים ולפתע עברה השעה, שגם הוא נחשב 'שכח' ולא 'ביטל'. השולחן ערוך (אורח חיים סימן קח סעיף ח) פוסק כדבריו.

מצד שני, הרא"ש (כלל כז סימן א) מספר על אדם שמת לו ילד ר"ל בשבת. במוצאי שבת הרב אמר לו לא להתפלל ערבית עד הקבורה, שכן האונן פטור מן המצוות. הילד נקבר ביום ראשון בבוקר. אחרי הקבורה הרב אמר לו להתפלל שחרית, אך לא להתפלל תפילת תשלומין, מפני שבשעת חובת התפילה היה פטור. השולחן ערוך (יורה דעה סימן שמא סעיף ב) פוסק כדבריו.

מתברר אם כך שישנם שלושה מצבים:

1.     מי שפספס את התפילה בשאט נפש – אינו רשאי להשלים.

2.     מי שפספס את התפילה מפני שעסק במצווה או שהיה אונן וכדו' – אינו צריך להשלים, מפני שחובת התפילה לא חלה עליו.

3.     אם הפסיד את התפילה בשוגג – משלים אותה בתפילת תשלומין.

הברכי יוסף (שם אות יז) מצביע על כך שהמעשה, ברא"ש ובשולחן ערוך, עוסק במי שמת לו מת עוד לפני שחלה עליו חובת תפילת ערבית. האם זהו עניין עקרוני, או שמא זו המציאות שעמדה בפני הרא"ש בזמנו?

לשאלה זו נפקא מינה מעשית ביותר לענייננו: אם הלוחמים התחילו פעילות בשעות הקטנות של הלילה, והפעילות נמשכה עד לאחר חצות היום, ודאי שאין להם להשלים את תפילת שחרית, שכן הם היו פטורים מן התפילה. אך אם הפעילות התחילה בשעה 8 בבוקר, הם התעכבו ולא התפללו עד אז, ועתה הם נמשכו לפעילות מבצעית שנמשכה לשאר היום. מצד אחד, בשעות האחרונות של זמן חובת התפילה הם היו פטורים לחלוטין. מצד שני, חובת התפילה חלה עליהם בעלות השחר, ורק לאחר מכן נפטרו מהתפילה.

כמובן שאין לראות בזה הפסדת התפילה בזדון. אינו פחות מהמצבים שתיאר הנימוקי יוסף. השאלה היא אם חובת התפילה חלה עליו, ואמנם בהמשך הוא נפטר מהתפלל תפילה זו בזמנה, אך עליו להשלים אותה בתפילת תשלומין, או שמא מכיוון שזמן התפילה הסתיים בפטור מוחלט מהתפילה, ממילא אינו דרוש להשלים את התפילה?

כאמור, הברכי יוסף מביא מחלוקת בעניין.

במשנה ברורה (סימן עא ס"ק ד) פוסק שאם הנפטר נפטר אחרי תחילת זמן תפילה עליו להשלים את התפילה התפילה הבאה, שכן חובת התפילה כבר חלה עליו. אך שבט הלוי (חלק ו סימן יא) תמה עליו, שהרי החיד"א, הבית אפרים והמהרש"ק פוסקים שפטור מתשלומין. לכן להלכה הוא אומר שראוי להחמיר כשתי השיטות, ולהתפלל תפילה נוספת יחד עם התפילה הסמוכה, בתורת תשלומין.

אשריכם ישראל, שאף בשעה שאתם שקועים בצרות של עם ישראל, עבודת ה' נגד עיניכם תמיד. יה"ר שבשכר זה נראה ישועות ונחמות במהרה.

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר