שנת תשפ"ה| שבת פרשת במדבר

פרשת השבוע: לכה דודי. יש חתן, יש כלה, יש "מקום", אז למה אין חתונות?

המדבר היה המקום בו הכלה מצאה חן בעיני החתן והוא מציע לשאתה לאישה. הימים הם ימי ספירת העומר, בין יציאת מצרים למתן תורה. כך מפורש בנבואות הנחמה של הנביא ירמיהו, ערב חורבן בית ראשון וז"ל: "כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר ...: וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (לא, א-ב). לכן, בקרוב יחתם ההסכם עם התזמורת, הקהל יוזמן לרקוד לפני הכלה והכלה תרקוד עם חברותיה. למרות החורבן הממשמש ומתקרב, כדי לעודד את העם, מבטיח ירמיהו שהחתונה תתקיים בעתיד: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים" (שם ג). גם בפתיחה לספרו, בין שתי נבואות חורבן, מבטיח הנביא כי האהבה שהתחילה במדבר לעולם לא תשכח: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ב, ב).

תלמידי הגר"א לימדונו כי החתונה עליה מדובר מתקיימת בין ה'דוד' ל'רעיה'. החתן הוא 'קודשא בריך הוא' והכלה היא 'כנסת ישראל', הזוג 'יגור' ב'ירושלים של מעלה'. גם בירושלים של מטה נמצא "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים יב, ה). והַמָּקוֹם הוא גם כינויו של 'קודשא בריך הוא', מי שמשכין את שכינתו שם. למה דווקא שם? כי שם נקודת החיבור בין ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, זוהי נקודת ההשקה הנזכרת בפסוק המתאר את רגע מציאת 'המקום' "וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם..." (דבהי"א כא, טז).

כך ביארו תלמידי הגאון מוילנא את נבואת הנחמה הראשונה של ירמיהו, באופן נפלא: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם (ירושלים של מעלה=כנסת ישראל) לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". אכן כנסת ישראל-ירושלים של מעלה, הלכה אחרי דודה כבר במדבר, בימי ספירת העומר, בין פסח לשבועות. תלמידי הגר"א מסרו לנו 'רמז' לקשר הנסתר בין שלשת הביטויים הרוחניים, הגבוהים כל כך: ספירת העומר (שבע פעמים מחסד ועד מלכות), ירושלים של מעלה וכנסת ישראל חולקים את אותו מספר בגימטרייה, כל אחד מהם שווה בדיוק 1071. אם דברים אלה נכוחים, המסקנה היא שהזמן המתאים ביותר לחתונה הוא ימי ספירת העומר, והרי  נקבע להלכה שלא מתחתנים בימים אלה (לפי המנהגים השונים), צריך להבין מדוע?

שלוש הקדמות קצרות:

א. יש קשר מהותי בין ה'שבת' ובין ספירת העומר. קשר עמוק זה מודגש בצורה מאוד בולטת בלשון התורה המצווה על מצווה זו: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג, טו). לכאורה, נוסח הפסוק היה אמור להיות 'וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַחג מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שׁבועות תְּמִימים יהיו'. אבל לא כך כתוב, אלא "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת ... שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת".

ב. השיר של רבי שלמה אלקבץ ומו"ר מרן המחבר, "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה", לכאורה מבלבל בנוסחו. לא ברור האם זה שיר חתונה ויציאה של החתן לקראת הכלה, או שזה שיר שבת ואנו יוצאים לקבל את פניה?

ג. דיני האבלות של ספירת העומר מבטאים את הצער על מות תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, היתכן? הרי מורם ורבם הוא זה שלימדנו לדורות כי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) "רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה" (ספרא קדושים פרשה ב פרק ד אות יב), איך נסביר זאת?

נציע כי בימי ספירת העומר, מיציאת מצרים ועד מתן תורה, החל תהליך החתונה בין 'קודשא בריך הוא' ל'כנסת ישראל' - תהליך של חזרה למצב של לפני חטא אדם הראשון (נפש החיים, תלמיד הגר"א). חטא העגל גרם לירידה רוחנית נוראה והמשך החתונה נדחה "לעתיד לבא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (תמיד פ"ז מ"ד). ימי ספירת העומר הם הימים שמתחילים ממחרת השבת, ועתידים להביא אותנו לעתיד לבא, ל'שבע שבתות תמימות" למצב של שבת בו יתאחדו החתן והכלה, כשירושלים של מעלה וירושלים של מטה יתחברו "כעיר שחוברה לה יחדיו". עם חורבן בית שני וכשלון מרד בר כוכבא, שבמהלכו נהרגו חייליו – תלמידי רבי עקיבא ורשב"י שהתגייסו למלחמה בעשרות אלפיהם, נקבעו הלכות האבלות של ימים אלה. לא מתחתנים בספירת העומר, החתונה בין ה'דוד והרעייה' לא מתקיימת, האבלות נקבעה על אובדן הסיכוי לעצמאות וחורבן ירושלים של מטה, אבל לא ניתן היה להכריז על כך בריש גלי בגלל השלטון הרומאי שהיה מגיב בחומרא על כל ניצוץ של שאיפה לחידוש העצמאות.

הסיכוי התעורר מחדש לפני כחמש מאות שנים בימי רבי יוסף קארו ותלמידיו. לכה דודי הוא שיר חתונה וגם שיר שבת, שניהם היינו הך. זהו שיר גאולה מחתרתי (עיינו בחמדת ימים לפר' אמור, בהר בחוקותי, במדבר ונשא תשפ"ג) שהיום ניתן וצריך לשיר אותו בריש גלי דווקא ביום העצמאות ויום ירושלים. לכן ביום ירושלים בימינו מותר להתחתן, אע"פ שמדובר בימי ספירת העומר (שו"ת במראה הבזק ח"ג תשובה נ"ט).

אחרי יום שחרור ירושלים, בשבוע בו נקרא את פרשת במדבר, נזכור את המשימה שראשיתה בימי לכתנו במדבר והיא לממש את החתונה ולחבר בין שמים לארץ. מתוך חיבור בין כל אחינו בית ישראל, במהרה יתקיים בנו "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו".

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר