שנת תשפ"ה| שבת פרשת במדבר

חמדת השבת: הכל מודים בעצרת דבעינן לכם

לע"נ מורנו הרב ארנרייך זצ"ל, ממנו למדנו להרגיש את הסברא ולהתרגש מהבנת התורה

מנהג קהילות רבות לאחר את תפילת ערבית של כניסת חג השבועות ולוודא שמתחילים את תפילת החג בזמן בו אין ספק שכבר עבר צאת הכוכבים. הדברים מבוססים על דברי הנצי"ב, האומר שיש להקפיד על איחור תפילת ערבית בכדי שספירת העומר תהיה תמימה, כפי שנאמר בפסוק "שבע שבתות תמימות תהיינה".

ניתן להבין שהכוונה היא שבהכנסת חג השבועות אנו קובעים שספירת העומר הסתיימה, והכנסת החג טרם עבור שבעת השבועות התמימות פוגעת בספירה.

אך מלשונו נשמע מעט אחרת. נשמע שהעניין הוא כך: אין תאריך לחג השבועות. ביתר החגים מוזכר החודש והיום בו חל החג. אך בשום מקום לא נזכר תאריך מסוים לחג השבועות. חג השבועות מתחיל כאשר אנו מסיימים את מניית שבע השבועות.

לדוגמא: אם התורה אומרת שבחמישה עשר לחודש השביעי חל חג הסוכות. קדושת חג הסוכות טבועה ביום הזה עוד לפני הגיע היום. לכן אנו מסוגלים לעמוד בארבעה עשר לחודש השביעי ולמשוך את קדושת החג אל תוך יום החול הקודם לו.

אך אין קדושה הטבועה בששי בסיוון. קדושה זו תחול על היום כאשר נסיים את מניית שבעת השבועות. לכן אין אפשרות לשבח את הקב"ה על כך שנתן לנו את חג השבועות עד שהמניין הסתיים לחלוטין, שהרי בשעה זו קדושה זו טרם הגיעה לעולם.

בכדי לחדד עד היכן הדברים מגיעים, נביא פסיקה מפתיעה של שולחן ערוך הרב, הגר"ז מלאדי.

נניח שאדם חוצה את קו התאריך באמצע ספירת העומר. אמש הוא ספר 23 יום. בהגיע הערב הוא עומד לספור 24 ימים לעומר, אך הציבור מונה 25 לעומר. מה עליו לעשות?

האדמו"ר הזקן פוסק שעליו למנות 24, שהרי עברו עליו 24 ימים מאז שהתחיל למנות את העומר, ועל כן הוא מוכרח למנות 24.

עד כאן הצרה הקטנה. הצרה הגדולה היא: מה הוא יעשה בהגיע יום החמישים של הציבור, שאצלו הוא יום 49?

הוא פוסק שגם כאן אותו הדין תקף: עליו להימנע ממלאכה, מכיוון שהוא חלק מהציבור. אך עליו למנות את היום ה-49, וקדושת חג השבועות תחול עליו רק למחרת, כאשר הוא יסיים את מניין שבע השבתות התמימות!

פוסקים רבים חולקים על דבריו. אך עצם הרעיון הזה מפליא ביותר ודורש עיון ומחשבה. מדוע הקב"ה קבע שדווקא חג השבועות יהיה החג שנובע מתוך הספירה שלנו, ולא מתוך קדושה הטבועה מראש בתאריך הזה?

במסכת פסחים (דף סח ע"ב) ישנו דיון על מטרת קידוש המועדות ואיסורי המלאכה שבהם. אין לתנאים ספק שהקב"ה מונע אותנו ממלאכתנו בכדי לאפשר לנו להתמקד בדברים אחרים. השאלה היא במה נכון להתמקד בחגים, בתורה ותפילה, או באכילה ושתיה.

רבי אלעזר אומר שאין חולק שבחג השבועות חובה להתמקד גם בהנאה אנושית, מפני שזהו יום שבו ניתנה התורה. הגמרא ממשיכה ומספרת על מר בריה דרבינא שהיה צם בכל יום למעט ימים ספורים בשנה, אחד מהם הוא חג השבועות, שכן בו ניתנה תורה.

רש"י מבאר שחשוב לא לצום בשבועות, בכדי שלא יעלה על לב אדם שהוא מתענה על עול התורה שהונח עלינו, אלא אדרבה: אנו שמחים בנועם עול תורה ומצוות.

ובכל זאת יש פתחון פה לליצן להתלוצץ על הדבר: הקב"ה הטיל עלינו עול תורה. באותה תורה הוא מצווה עלינו לחגוג את קבלת התורה. אם כך, גם כאשר אנחנו חוגגים את קבלת התורה, זו חגיגה כפויה. הקב"ה כופה עלינו הר כגיגית ואומר: אני מצווה אתכם לחגוג ולשמוח את כפיית שאר התורה עליכם!

אילו הקב"ה היה טובע את קדושת חג השבועות במציאות, היה זה בבחינת מלך המצווה את עמו: כאן יש לשמוח על כך שאני המלך שלכם.

הקב"ה חפץ שנבחר במתן התורה. זה בא לידי ביטוי בשני דברים: ראשית, קדושת חג מתן תורה חייבת לנבוע מהפעולה של בני האדם. אין קדושה הטבועה ביום, אלא יש ספירה, שלנו, במשך תקופה ממושכת, והבחירה שלנו לספור את הזמן מקדשת את היום החמישים של הספירה. האדם שבחר לספור את שבע השבועות התמימות מגיע ליום חג, שנבע מהספירה שלו בדווקא. שנית, הקב"ה לא אמר לנו מה לחגוג חג השבועות. הבחירה בידינו לזהות את היום הזה כחג מתן תורה.

בכל שנה מחדש אנו בוחרים לספור ולחגוג את חג השבועות כחג מתן תורה, בכדי לחזור ולהביע לקב"ה שאנו חפצים ושמחים בתורתו. וכך הקב"ה אומר לנו שתורתי– שלכם היא.

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר