שנת תשפ"ה| שבת פרשת נשא

פרשת השבוע: על נזיר, סוטה וזוגיות אמת

רצף הפרשיות של סוטה ונזיר בפרשתנו מלמד אותנו מוסר. כך מופיע בדברי חז"ל: "תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה - לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (ברכות סג ע"א).

המסר ברור! אלכוהול, לא רק שהוא מזיק לבריאות מבחינה גופנית, יש לו גם השפעות הרסניות מבחינה רוחנית. נדגיש, המסר מדברי חז"ל הוא לא רק כלפי אישה שאינה נזהרת ממצב של שיכרות, אלא גם כלפי הגבר שמסתובב במקום בו יש שיכרות. העצה  הניתנת לגבר שמוצא את עצמו במצב שבו הוא רואה סוטה בקילקולה, היא לידור נדר של נזירות שירחיק אותו משתית יין ושיכר באופן מוחלט.

מהו המסר הרוחני הנוסף הנלמד מפרשית סוטה? ומדוע? לכאורה, התורה מחמירה יותר על סוֹטָה מאשר על סוֹטֶה. והרי ההמלצה על פי התורה היא איש אחד ואישה אחת שזכו ששכינה ביניהם. האיש דבק באשתו, כך התורה מגדירה את הקשר ביניהם: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:  עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כג-כד), דבקות שמביאה לאחדות שהיא תנאי להשכנת שכינה.

אומנם, יש בתורה היתר לאיש אחד לשאת יותר מאישה אחת, הכרח סוציולוגי בימים עברו. אף על פי כן, כבר לפני 3500 שנים התורה מסרה לנו מסר שמדובר בתופעה שלילית, גם בעולם שבו פוליגמיה הייתה מצב מצוי.

הכתוב מגדיר כבר בתחילת ספר בראשית מצב זה כבית הרוס שאין בו זוגיות אלא מציאות אסונית: "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה: ... וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי" (בראשית ד, יט-כג). הרצח הראשון היה של אח בידי אחיו, והרצח הזה הוא של אב שהורג את בנו. כך מפורש בפסוק, וחז"ל החמירו עוד יותר בתיאור המתרחש שם. הם משכו את הכתובים לכיוון הכיעור. רש"י על הביטוי "שְׁתֵּי נָשִׁים" מביא את דברי חז"ל במדרש רבה במקום: "כך היה דרכן של דור המבול, (וקודמיו) אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה". לפי דברים אלה, מי שנושא שתי נשים אחת מהן לפחות תחשב כאלמנה ונזופה. אכן, גם במקום הבא בתורה בו מצוי הביטוי שְׁתֵּי נָשִׁים (דברים כא, טו) אחת מהן לפחות תרגיש שְׂנוּאָה. ואם בדרשות המבוססות על סמיכות פרשיות אנו עוסקים, הפרשיה הבאה עוסקת ב"בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" (שם, שם יח). הנביא הגדיל עוד את הביקורת וכינה את המצב של יותר מאישה אחת לאיש אחד - "צָרָה". המצב בבית הוא כעס ותרעומת תמידיים "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ" (שמו"א א, ו). בכל המקורות מהתנ"ך, כולל חז"ל והראשונים לא מצאנו דוגמא אחת טובה לכתחילה של ריבוי נשים, כל הדוגמאות, ללא יוצא מן הכלל הן או בדיעבד גמור או לשלילה.

נחזור עתה לשאלה למה התורה החמירה יותר על ה"סוֹטָה"? התשובה היא שעד לפני כמה עשרות שנים, יחסי אישות היו מתכון כמעט בטוח להריון. במקרה של אשה נשואה שהייתה בקשר עם גבר זר, התוצאה לגבי בעלה הייתה הרסנית, הילד שנולד היה מחייב אותו בכל "מצוות האב על הבן", מדובר בעול כלכלי ורוחני כבד מנשוא, למי שאינו האב. המצב ההפוך לא היה דומה כלל וכלל. גם גירושין לא היו פוטרים את האב מחובותיו כלפי הילד שילדה אשתו. ניסיון להוכיח כי הילד אינו שלו היה כמעט בלתי אפשרי.

נסיים בתובנה נוספת. על הפסוק האחרון בפרשיה "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן" (במדבר ה, לא) דורשת הגמרא וכך נפסק להלכה: "בזמן שהאיש מנוקה מעון - המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון - אין המים בודקין את אשתו" (יבמות נח ע"א). חובת הנאמנות היא הדדית, אין בית שהשכינה שרויה בו ללא נאמנות שלה ושלו.

נסכם:

א. אסור לאיש ואישה להתקרב למצב בו בגלל יין או שיכר הם עלולים ליפול.

ב. המצב האידאלי הוא איש אחד ואישה אחת.

ג. המטרה של בני הזוג היא השכנת שכינה על המשפחה ההורים והילדים.

ד. חובת הנאמנות היא הדדית והיא הבסיס לשלום ואחווה במשפחה ולחיים הרמוניים ומאושרים.

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר