|
 שנת תשפ"ה| שבת פרשת נשאשו"ת במראה הבזק: אי אמירת אמת למטרת שידוכין(מתוך ח"ו)לונדון, בריטניה London, United Kingdom שאלה האם מותר לשקר בעניין הגיל למטרת שידוכים, או לא לומר את כל האמת בנושאים שונים הרלוונטיים לעניין זה? תשובה א. אסור לאחד המשתדכים לרמות את בן זוגו או בת זוגו, לא רק מפני שנאמר בתורה "מדבר שקר תרחק"1 ומפני איסור אונאה וגנבת דעת2, אלא מפני שיחסים בין איש לאשתו צריכים להיות בנויים על אמון מלא, ואסור להם להתרגל להדחיק בעיות במקום להתמודד עמן. אולם אין צורך לגלות את כל המידע החסוי (אם יש) לכל מי שנפגשים עמו לצורך בדיקת התאמה לנישואין מיד בפגישות הראשונות, אלא לאחר שההיכרות מעמיקה ומתקרבים להחלטה הסופית (אירוסין)3. לכן במקרה של הפרש גילאים או אי בהירות לגבי הגיל האמיתי, יש ליידע את הצד השני ברגע שההיכרות מתחילה להעמיק. ב. אומנם מצאנו בפוסקים שיש מהם שהתירו בשעת הדחק ובמקרים יוצאים מן הכלל שלא לגלות את כל האמת, במקרה שיש חשש שאם ימסור מידע על מעשה שעשה או מום שיש בו לצד השני הדבר יגרום לביטול השידוך, ומום זה הוא מסוג המומים שסופו להתפייס בהם במהלך הנישואין4; אך יש צורך בשיקול דעת ובהתייעצות לפני שסומכים על היתר כזה, וראוי שלא להשתמש בו5. ג. מום או אירוע שברור שהצד השני לא יהיה מוכן להתפשר עליו6, וכל שכן אם יש בו בעיית פיקוח נפש, חייבים לכל הדעות לספרו באחת הפגישות שלפני ההחלטה על הנישואין (אירוסין)7. ד. מפורש בחז"ל שאפילו למי שמשדך בין בני הזוג אסור לשקר, ואם שיקר עובר על איסור "לפני עיור"8. __________________________________ 1 שמות כג, ו. 2 חולין (צד ע"א): "אסור לגנוב דעת הבריות". שו"ע (חו"מ סי' רכח סע' ו) סמ"ע (שם ס"ק ז): "אע"פ שאין בו אונאת ממון, מ"מ הוי ליה להודיע, והוא דומה לגניבת דעת, דאסור אע"פ שאין בו חיסרון ממון". והוא הדין בשידוכין. 3 "שבט הלוי" (ו סי' רה) כתב: "מיהא הא וודאי אפשר לייעץ דלא תגלה בפעם ראשון ושני עד שאולי ירצה בה, רק אח"כ תגלה לו לפני קשרי השידוכין". ה"אגרות משה" (או"ח ד סי' קיח) כתב: "אבל אינך צריכה להגיד לו בראיה והכרה, דפעם ראשונה, שעדיין לא ידוע אם ירצה בכלל השידוך..." 4 כן כתב "ספר חסידים" (סי' תקז): "אם יש להם חולי שאילו היו יודעים אותם המזדווגים עמהם אותו חולי לא היו מזדווגים – יגלה להם, פן יאמרו קידושי טעות היו". הר"ן (כתובות נט ע"ב מדפי הרי"ף) לגבי הסבר מדוע מי שנמצאו בה מומין או נדרים שלא גילתה אותם הפסידה תוספת כתובה: "וכי תימא אמאי אמרינן בסיפא דעוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וחברותיה, היינו שנמצאו עליה נדרים או מומים, אלמא כל שמקחו מקח טעות אפילו תוספת אין להם, יש לומר לא דמי דהתם כיוון שהיא יודעת במומיה והדבר ידוע שאין אדם מתפייס במומין ולא באישה נדרנית עלה דידה הוי רמי לגלוי ועלה סמך ולא חשש לבדוק אחריה... אבל באלמנה לכהן גדול וממזרת ונתינה לישראל, שאף על פי שלא הכיר בהן יש להם תוספת, שלא היה הדבר מוטל עליהן לגלות, דסברי דאפשר שיערב עליו המקח אף על פי שיש איסור בדבר". מכאן משמע שאפילו כשיש איסור בדבר יש מקום שלא לגלות. וכן כתב בספר "מקור חסד" על "ספר חסידים" בשם "עבודת הגרשוני", שבפסולי קהל אין שייכים כלל קידושי טעות, שהרי המקדש חייבי לאווין קידושיו קידושין. ה"נשמת אברהם" (אבה"ע סי' ב עמ' כו) הביא את דברי הגרש"ז אוירבך, שנשאר בצריך עיון על דבריו, והדבר תלוי בשאלה אילו היה יודע אם היה נמנע. ואין מי שמתיר שלא לגלות כשיש איסור בקידושין. ה"קהלות יעקב" (יבמות סי' מד, מהדורה קמא סי' לח) הביא ראיה להיתר להעלים דבר שאין בו הקפדה מהסוגיה ביבמות (מה ע"א), שהתירה לוולד גוי הבא על בת ישראל להעלים את ייחוסו. וכתב בזה שני טעמים: א) אומדנא שאדם אינו מקפיד בגלל האהבה שביניהם והקושי שבגירושין ובמציאת זיווג נוסף, בניגוד למקח רגיל. ב) איסור גנבת דעת הבריות הוא מדרבנן ("ספר חרדים", ודלא כ"קרית ספר" מכירה פרק יט) ונדחה מפני ביטול פרייה ורבייה וחשש תרבות רעה. יש להעיר שמדברי ה"קהלות יעקב" משמע שמותר רק שלא לספר, אולם לא התיר לשנות. אך בשו"ת מהרש"ם (ז סי' קנב) הביא שהוא בכלל "מותר לשנות מפני השלום", אף-על-פי שהוא שקר גם עכשיו, ודלא כ"ספר חסידים" שהובא ב"מגן אברהם" (סי' קנו ס"ק ב). ועיין בדברי הגר"י פערלא בביאורו ל"ספר המצוות" לרס"ג (א עמ' 312), שכתב שאין איסור לשקר אלא בעדות ודיינים ובמקום שיש בעיה של אונאה וגנבת דעת, אך בעניין אחר אינו אלא מידה רעה. ועיין בשו"ת "במראה הבזק" (ה תשובה כז) בדיון נרחב באיסור "מדבר שקר תרחק". במקרה של ספק איסור בנישואין כתב ה"קהלות יעקב" (יבמות סי' מד הנ"ל) לגבי פצוע דכא שנטלו ממנו הרופאים ביצה שמאלית, שלמרות שיש בדבר מחלוקת פוסקים, כיוון שמותר בדיעבד אין חיוב להגיד. לעומתו בספר "אמרי יושר" (ב סי' קיד) כתב שחייבים לספר גם במקרה כזה, ואין ראיה מהגמרא (יבמות מה ע"א) לגבי בן עכו"ם הבא על בת ישראל, עיין שם בדבריו. עיין גם ב"ציץ אליעזר" בהערותיו ל"נשמת אברהם" (אבה"ע עמ' רנב). 5 ייתכן שישנם גם הבדלים בין חברות שונות וזמנים שונים. כיוון שהחינוך ליושר ואמון בין בני זוג הוא חשוב מאוד, ופתיחות ושותפות מאפיינות את היחסים בין בני זוג במיוחד בחברה הדתית-לאומית, וקל וחומר כאשר שקיפות הופכת לערך יסודי בהלכות ציבור, יש להימנע מלסמוך על דעות אלה. 6 כן כתב שו"ת "משנה הלכות" (ה סי' רנד), אך הקל להעלים במי שזקוק לדיאטה. וצריך עיון כיצד ניתן הדבר. ה"חלקת יעקב" (ג סי' קלו) פסק שרופא חייב לגלות במי שיש לו ר"ל מחלת הסרטן, וכל שכן אם אלו החתן או הכלה. בשו"ת "שבט הלוי" (ה סי' רה) פסק שיש לגלות במקרה של אישה שנשרו שערותיה. שו"ת "ציץ אליעזר" (טז סי' ד) פסק שיש לגלות על אישה שאין לה רחם ובחור שהוא עקר. הגר"מ שטרנבוך (תשובות ב סי' תרכד) פסק שיש לגלות מחלת נפש, וכן פסק ה"באר משה" (ח סי' נט אות ד) – אך כתב להקל להעלים כאשר יש קביעה של הרופאים שהחולי הנפשי או הגופני חלף. לגבי מחלה תורשתית חייב לגלות, כמו שפסק המחבר (שו"ע אבה"ע סי' ב סע' ז): "לא ישא אדם אישה ממשפחת מצורעים" - "אגרות משה" (אבה"ע ד סי' עג אות ב). הרב זילברשטין ב"עמק הלכה - אסיא" (עמ' 159 ואילך) פסק שבסיכון של פחות מ-5% הרופא אינו חייב לגלות. עוד כתב שם שבאולקוס הרופא אינו חייב לגלות, כיוון שיכול להתרפא. אולם משמע מדבריו שזהו דווקא ברופא, שכל חיובו מצד "לא תעמד על דם רעך" ו"לפני עיור"; אולם בני הזוג, שיש עליהם חיוב לגלות מצד "לא תונו", חייבים לגלות אף במקרה זה. עוד הביא שם מעשה בשם ה"חזון איש", שחייב את הכלה לגלות על מחלת הנפילה וסכרת, ופשוט. 7 ה"משנה הלכות" (ה סי' רנד): "אדרבה, אולי הוה ליה מצוה הבאה בעבירה, דמה לו לרמות בני אדם בשביל שרוצה לקיים מצווה, ולא אמרינן עשה דוחה לא תעשה אלא כשגם היא יודעת מזה ואי אפשר באופן אחר. 8 "תורת כהנים" (ויקרא יט יד): "ולפני עור לא תתן מכשול – לפני סומא בדבר, בא ואמר לך בת איש פלוני מה היא לכהונה? אל תאמר לו כשירה והיא אינה אלא פסולה". חז"ל מדברים על אדם שלישי, שהחתן מתייעץ עמו לגבי הכלה, ונראה שהוא הדין לגבי שדכן. אולם ייתכן שאיסור זה קיים דווקא בשקר מפורש, ולא בהעלמת מידע. לגבי העלמת מידע כתב ה"חפץ חיים" (איסורי רכילות כלל ט ציור ג) שיש בזה איסור של "לא תעמד על דם רעך", ואיסור זה הוא אפילו על אדם זר שאיננו השדכן, ולא שאלו אותו, אלא מסיר חיסרון עצום של אחד מבני הזוג שלא ידוע לבן הזוג השני (כגון רופא), אולם חיוב זה חל רק כאשר החיסרון הוא גדול, ואם ייוודע לצד השני סביר שהוא לא יתפייס בו; וזה בהתאם לתנאים שהזכרנו למעלה. אולם בשדכן, במי שנשאל ובבני זוג ראוי לספר הכול גם בשאר המקרים, כמו שהזכרנו למעלה, ואילו לאדם זר אסור לספר משום איסור רכילות.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
נשא תשפ"ה
נשא תשפ"ה
