שנת תשפ"ה| שבת פרשת בהעלותך

פרשת השבוע: על יֹצֵא צָבָא, השכנת שכינה, תורה וחובת ההודאה

להיות יוצא צבא בישראל, זו חובה פשוטה, המופיעה בלי תנאים בפרשיות הראשונות של ספר במדבר.

לאחר מתן תורה, שקיומה האידאלי הוא רק בארץ ישראל, עם ישראל יוצא למסע אליה.

תנאי הכרחי ליציאה לקראת המלחמה הוא מפקד של "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן" (במדבר א, ג). נציין שכל המפקדים הנזכרים בתנ"ך, קשורים לשירות צבאי והכנות למלחמה. וזו לשון  הנצי"ב - ראש ישיבת וולוז'ין, אם כל הישיבות בעת החדשה: "והיו נמשלים באותה שעה כמו מלך ההולך בראש צבאו במדבר למלחמה, ואין מלך הולך בעצמו ובכבודו, כי אם במחנה כבודה והגונה לפי כבודו, כך היה נדרש להשראת שכינה ... ולדעתי באשר לא נמנו כי אם יוצאי צבא, היינו ראויים להמנות בחיל המלך למלחמת הכנענים.... ומלכותא דרקיעא כמלכותא דארעא, שכל מלך לפי ערכו יודע כמה יהיו יוצאי צבא בחילו וכמה גדודים, ואיזה סך בכל גדוד" (העמק דבר במדבר א, א).

שני דברים חשובים למדנו מדבריו:

א.   כל העם צבא.   ב. מספר החיילים הוא מה שמבטיח את השכנת השכינה והשראתה.

כאמור, נושא השירות הצבאי תופס מקום חשוב בתחילת ספר במדבר. נצטט פסוקים נוספים ונביא מקור מהכתובים לרעיון הקושר בין צבא המלחמה לנוכחות שכינה.

בסיכום המניין של כל אחד מהשבטים מופיע הביטוי "כֹּל יֹצֵא צָבָא" (במדבר א, כ. ועוד למעלה מעשר הופעות בפרשת במדבר). גם הביטוי "אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לצִבְאֹתָם" (שם, א, נב) שזור למעלה מעשרים פעמים בפסוקים.  בפרשתנו - בהעלותך, העם יוצא למסע כצבא מאורגן (שם י, יא-כח) ומיד אחר כך מופיעים הפסוקים הנאמרים בתפילה, בכל פעם בו נפתח ארון הקודש: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ד' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ד' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (שם י, לה-לו).

הארון הוא הסמל להשכנת שכינה. הארון מתלווה לעם ישראל, היוצא לקרב, זהו המקור לדברי הנצי"ב.

פרשיית החצוצרות מופיעה בפרשתנו כחלק מתיאור המסע לקראת המלחמה. באמצעותן מנהלים את המסע והחצוצרות גם משמשות ככלי תפילה ולהתעוררות רוחנית: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם" (שם י, ט-י).

הפסוק הראשון עוסק בתרועת המלחמה, והפסוק השני עוסק במועדות. מה הקשר?

רבי אברהם בן עזרא פתר את הבעיה ואלו דבריו: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם - ששבתם מארץ אויב, או נצחתם האויב הבא עליכם וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חזקיה:  (נ"א חנוכה).

לשיטתו, גם הפסוק השני עוסק בקיבוץ גלויות או ניצחון במלחמה על האויבים וגם אז יש להריע בחצוצרות. יש לקבוע מועדים בלוח השנה העברי לציון המאורעות שיצטרפו למועדים המוזכרים לעניין זה בתורה.

דבריו החשובים של אבן עזרא התייחסו בדורו למאורעות שעם ישראל יזכה להם רק לכשתגיע עת הגאולה, כמו שהבטיחו הנביאים. בדורנו הגיע לראשונה הזמן לקביעת מועדים שכאלה. החלום בחסדי שמים, הפך למציאות. תנאי הכרחי לכך הוא הקמתה של מדינה יהודית עצמאית, כאן בארץ חמדת אבות. רק צבא ישראלי חזק, שכל חלקי הציבור שותפים בו, יכול להבטיח את המשך ניסים אלה.

נמשיך להודות לקב"ה בימי ההודאה שנקבעו לציון הניסים העצומים להם
אנו זוכים בדורנו. נמשיך לקרא לכל אחינו בית ישראל להצטרף
לצבא ההגנה לישראל ולהבטיח את המשך קיבוץ הגלויות והניצחונות על אויבינו.

נמשיך לקרא לכולם להיות מכירי תודה ולהצטרף לכל המודים לקב"ה
על הקמת המדינה, קיבוץ הגלויות ושחרור ארץ ישראל מידי כובשיה הזרים.

נתפלל לאחדות, להחזרת החטופים, לרפואת הפצועים
ולנחמת המשפחות השכולות. נריע בחצוצרות כהודאה וגם בתפילה.

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר