שנת תשפ"ה| שבת פרשת קרח

חמדת השבת: אינו מצווה ועושה – טעימה מתורת הגרי"ז גוסטמן זצ"ל

לע"נ מורנו הרב ארנרייך זצ"ל, ממנו למדנו להרגיש את הסברא ולהתרגש מהבנת התורה

השבוע חל היארצייט של גאון ישראל הרב ישראל זאב גוסטמן, שאבי מורי יבלח"א למד בישיבתו ואף קבע את משרדו בסמוך לישיבתו בכדי להגיע לישיבה כמה שיותר. התבקשתי לשתף מתורתו, ועל כן אני חורג ממנהגי וכותב מעט עליו ומעט בשמו.

הרב גוסטמן נולד בליטה בשנת ה'תרס"ח. היה תלמיד של הרב שמעון שקאפ ולמד שם יחד עם גדולי עולם. בגיל 21 הרב חיים עוזר צירף אותו לבית הדין המקומי.

במשך השואה גילה מנהיגות מפליאה. היה פוסק ומנהיג ברוח ומעשה בגטו. אחרי שלקחו ורצחו את בנו פסק ליושבי הגטו שעליהם לברוח מהגטו, וכך הוא ובתו ניצלו.

לימים עלה הרב ארצה וקבע את ישיבתו ברחביה. נוסיף ונאמר שכאשר נשאל אם יש להתגייס לצבא תמיד ענה: האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה? כאשר פרצה מלחמת שלום הגליל הודיע בישיבה שמי שאינו מתכוון להתגייס מוכרח ללמוד בתנאי צבא: מיעוט שינה, עמידה מופתית בזמנים, ושינה עם נעליים, כדי להשתתף בצרה עם עם ישראל.

היה למדן עם עומק עצום. שיעוריו בעיון ארכו ארבע שעות, בכדי לברר את יסודות הסוגיה פארותיה וענפיה על בוריים. ספרי שיעוריו מלאים בשיעורים גדושים בהם הוא אינו מניח אבן על אבן בסוגיה, בוחן אותה מכל צדדיה, עם מקורות רבים והעמקה גדולה. פעמים רבות שמסקנותיו להלכה נובעות ישירות מעיונו העצום בסוגיה.

נפטר בכ"ח בסיוון תשנ"א. יהי זכרו ברוך.

נביא דוגמא אחת לשיטתו, מתוך קונטרסי שיעורים למסכת קידושין (שיעור כ):

בגמרא במסכת קידושין (דף לא ע"א) רב יוסף, שהיה סומא, אומר שבתחילה שמח לשמוע שסומא פטור מן המצוות, מפני שהוא מקיים מצווה גדולה יותר בכך שהוא מקיים מצוות שהוא אינו מצווה בהן. אך לאחר מכן שמע שרבי חנינא אמר שדווקא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה.

הראשונים שואלים מדוע גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.

הריטב"א אומר בשם הרמב"ן שהתשובה פשוטה: הקב"ה אינו נהנה מהמצוות. המצוות מאפשרות לנו לעבוד אותו. מי שמקיים את המצווה שהוא מצווה מקיים את דבר ה', ומי שמקיים מצווה שהוא אינו מצווה בה אינו מקיים את דבר ה'.

בעלי התוספות עונים אחרת: המצווה יותר טרוד ויותר משקיע במצווה, ומגיע לו שכר נוסף על טרדתו.

הרב גוסטמן תמה על תירוץ זה של בעלי התוספות: לכאורה התשובה של הריטב"א והרמב"ן פשוטה: מי שמקיים מצווה מקבל יותר שכר ממי שאינו מקיים מצווה!

בכדי לענות על שאלה זו הוא צולל לעומק הבירור של הגדרת קיום מצווה שאדם אינו מצווה בה.

הוא מציג סתירה עקרונית בין מקורות שונים: מקורות בהם נאמר שהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ומקורות בהם נאמר שגם מי שאינו מצווה מקבל שכר על מצוותו.

בהמשך דבריו הריטב"א באמת כותב בלשון הזאת: אף הוא (שאינו מצווה) ראוי לקבל שכר, שהרי מטוב לבב וחסידות הכניס עצמו לעשות מצות השם יתברך, ודווקא במצוות שציווה השם יתברך לאחרים שיש לו בהן רצון, אבל העושה מאליו מצוות שלא צוותה בהם תורה כלל זו היא שאמרו עליו 'כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט'.

בלשון הריטב"א יש לברר אם הכוונה היא שמי שעושה כך ראוי לשכר, או שיש לזה גדר של מצווה. הוא מביא מספר נפקא מינות לכך. נציג שתיים מהן:

א.     האם מותר לברך על מצווה שאדם אינו מצווה עליה? בדבר זה יש מחלוקת גדולה בין רבנו תם והרמב"ם. יש מספר הבנות במחלוקתם, אך הוא מציג הבנה מרכזית שלפי הרמב"ם המצווה שהאדם אינו מצווה בה היא בגדר 'טוב לבב וחסידות' (כלשון הריטב"א), ואילו לפי ר"ת פעולת מצווה שהאדם אינו מצווה בה היא קיום של המצווה (שנעשית על ידי אדם שאינו מצווה בה).

ב.     האם מותר לבחור לקיים את המצווה אם יש מחיר לקיום המצווה. נביא שתי דוגמאות:

1.      בעירובין (דף צו ע"א) מובאת מחלוקת תנאים אם מותר לנשים לסמוך על ראש הקרבן. מצד אחד, יש מצווה בסמיכה על הקרבן. מצד שני, נשים אינן חייבות במצווה זו. אך אסור להן להישען על הקרבן. יש מחלוקת ראשונים איך להבין את המחלוקת, ובדברי הראשונים ניתן להבין שנחלקים שוב בשאלה זו: האם האישה הסומכת על הקרבן מקיימת מצווה? אם כן, נתעלם מכך שיש כאן שימוש בקרבן, מכיוון שהיא מקימת בכך מצווה. אך אם לא מזהים כאן מצווה, אלא רק בחירה לעשות מעשה שהקב"ה ציווה אחרים, אין זכות להישען על קרבן קדוש בכדי לעשות פעולה שאיננה מצווה.

2.      מדין תורה מותר ללבוש ציצית שיש בה כלאיים (צמר קשור על גבי פשתן). הרמב"ם (הלכות ציצית פרק ג הלכה ט) פוסק שאישה רשאית ללבוש ציצית, אך לא תברך עליה. הראב"ד מעיר שכמובן שהכוונה היא לציצית שאין בה כלאיים, שהרי את איסור הכלאיים מי התיר להן? הרב מפלפל בדבריהם, אך מציע שלפי ראשונים רבים יהיה מותר לנשים ללבוש ציצית שיש בה כלאיים, ועל פניו הדין יהיה תלוי באותה השאלה: אם מזהים מעשה מצווה בלבישת הציצית, הרי שמצווה זו דוחה את איסור כלאיים. אך אם זהו רק 'טוב לבב וחסידות', אזי צודקים דברי הראב"ד, האומר שאין היתר והצדקה ללבישת כלאיים אם היא אינה מקיימת בזה מצווה!

אחר בירור הגדר של 'רשות דמצווה', כלומר, דברים שיש בעשייתן מצווה, למרות שהאדם אינו מצווה בהן, הוא מציג שורת תובנות השלכות והצעות להלכה. נציג שתיים מעניינות מתוכן:

א.     תפילת ערבית רשות. אך אחר שאנשים קבלו על עצמם, מתייחסים אליה כחובה. אם אכן מצווה שאין אדם מצווה בה היא בגדר 'רשות דמצווה', הרי שכל מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים נוהגות לעשות יש אותה רמת חובה כתפילת ערבית, ואולי אפילו יותר מכך! אם כך, יתכן שחשוב יותר שאישה תקיים מצוות עשה שהזמן גרמא שרגילה בה מכך שאיש יתפלל תפילת ערבית (ראה בדבריו בעמוד 254).

ב.    הרמב"ן כותב שעיקר המצוות הן בארץ ישראל, ובחוץ לארץ הן בגדר של "הציבי לך ציונים". כדרכו בקודש, הרב גוסטמן אינו מסתפק באמירה מחשבתית ומוסרית, אלא מברר מה הגדר ההלכתי של דברי הרמב"ן. הוא כותב כך: "בארץ, מלבד הציווי והחובה ישנה גם עיקר המצווה, היינו עצם פעולת הדבר הזה, הרי מעשה המצווה ותכלית המצווה. מה שאין כן בחוץ לארץ אמנם גם שם נצטוו על מצוות שהן חובת הגוף, מכל מקום אין שם עצם פעולת מצווה ותכלית שבה, רק הציווי והחובה בלבד. נפקא מינה: אדם שפטור ממצווה: אם הוא בארץ ישראל – אמנם הוא פטור, אך ראוי לעשות את המצווה בתורת 'רשות דמצווה'. אבל בחוץ לארץ אין שום עניין לעשות מצוות שהאדם פטור מהן.

אהבת הרב גוסטמן לתורה, לאמת ללא רבב וללא חת, לארץ ישראל ולעם ישראל ניכרו לא רק מתוך מעשיו, אלא בוקעות ממש מתורתו. זכותו תגן עלינו בזמנים מיוחדים אלה.

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר