שנת תשפ"ה| שבת פרשת עקב

חמדת הברכות: ברכת 'שהחיינו' על ספרי לימוד חדשים

לע"נ מורנו הרב ארנרייך זצ"ל, ממנו למדנו להרגיש את הסברא ולהתרגש מהבנת התורה

אנו עומדים בימי 'בין הזמנים', החופשה הקצרה שהישיבות והכוללים נוהגים לקחת אחרי תשעה באב, בכדי להגיע מוכנים ומזומנים לכניסה לחודש הרחמים והסליחות בכל העוצמה.

בימים אלה בני הישיבות רוכשים ספרים לקראת שנת הלימוד החדשה. ועולה השאלה אם נכון לברך 'שהחיינו' על רכישת ספרי קודש.

המגן אברהם (סימן רכג ס"ק ה) אומר שאין לברך על קניית ספרים, בגלל ש'מצוות לאו ליהנות ניתנו'. ברם, בהמשך דבריו הוא מביא מקור לכך שיש מנהג לברך על רכישת ספרים. נעמוד על צדדי הספק:

מצד אחד, המצוות לא ניתנו להנאתנו. המשמעות היא שהקב"ה ציווה אותנו לקיים את מצוותיו מסיבותיו שלו. אמנם בסופו של דבר המטרה העליונה של המצוות היא לאפשר לנו להתענג מזיו השכינה, אך ההלכה אינה מזהה בקיום המצווה המסוימת הנאה, וכפי שרש"י מפרש במספר מקומות (לדוגמא בפירושו למסכת ראש השנה דף כח ע"א) "מצוות לאו ליהנות ניתנו – להיות קיומם הנאה, אלא לעול על צוואריהם ניתנו".

שימו לב למספר רבדים שונים לדיון הזה:

המטרה הסופית של המצוות היא הנאתנו.

אך המצווה המסוימת ניתנה כעול, ולא בכדי שנהנה ממנה.

כמובן שניתן ואף רצוי ליהנות מקיום המצוות. החזון אף כותב שכלל שנהנים יותר מהמצוות, עשייתן נחשבות יותר 'לשמה'. אך ההלכה אינה מזהה בכך הנאה.

נחשוב על חייל המקבל פקודות. מטרת הפקודות היא לקיים את הצורך של הגנת המדינה. אם החייל מזדהה עם המשימות, מקיים אותן בחפץ לב, ואף נהנה מהן, מה טוב ומה נעים. וכמובן שזו זכות עצומה לשרת את עם ישראל ולהחלץ לעזרתו ולהגנתו מיד צר. אך וודאי שאיש לא יאמר שהחייל קיבל צ'ופר בכך שנתנו לו פקודות, גם אם הוא חש בהן הנאה.

באופן דומה, כמובן שאנו נהנים תוך כדי קיום רבות מן המצוות. אך ההלכה רואה בהן עול, ולא עונג.

לאור זאת מציע המגן אברהם שיתכן ואין זה נכון לברך על קניית ספרי קודש.

מנגד, נעלה שלוש סיבות לברך 'שהחיינו' על קניית ספרי קודש:

א.     'מצוות לאו ליהנות ניתנו' מתייחס להנאה המתקבלת, לא לעצם השאלה אם יש הנאה: המור וקציעה (אורח חיים סימן רכג) מבאר את ההגדרה של "מצוות לאו ליהנות ניתנו". נדגים את הדברים בעזרת הדוגמא מאותה סוגיה (ראש השנה דף כח ע"א). אדם נדר שלא יסב הנאה לפלוני. הגמרא אומרת שמותר לו לתקוע עבורו בשופר, מפני ש'מצוות לאו ליהנות ניתנו'. מסביר המור וקציעה: כאשר הוא בא לתקוע בשופר, הוא אינו תוקע בשופר עבור אותו פלוני, אלא עבור קיום מצוותו של הקב"ה. הקב"ה ציווה שכל אדם בישראל ישמע את תקיעת השופר בראש השנה. כאשר אני תוקע בשופר, אין לזהות בכך טובה שעשיתי עבור השומע, אלא אני מקיים את דבר ה' שהטיל עלי שעם ישראל ישמעו את תקיעת השופר. אם כך, זה לא נכון לומר שפלוני לא נהנה מהמצווה: וודאי שאנו נהנים מנועם עול קיום המצוות. החידוש הוא שאין לראות במי שמסייע לקיום המצווה מקור להנאה, אלא הוא רק מקיים את דבר ה'.

אם כך, מצד מקיים המצווה, ישנה הנאה המאפשרת לברך 'שהחיינו' על המצווה.

יש לדון ולחדד את דברי המור וקציעה, ולבחון את דבריו ביחס לשיטות הראשונים בסוגיות השונות, אך קצרה היריעה.

ב.     ברכת 'שהחיינו' יכולה להיות על שמחת הלב, גם אם ההלכה אינה מזהה הנאה: מגן גיבורים (אורח חיים סימן רכג) מעלה שיקול עקרוני יותר ביחס לברכות שהחיינו: ברכת שהחיינו היא על שמחת הלב. מכאן עולה שיתכן ויהיה חילוק בין מה ההלכה מזהה ובין מה שהאדם מזהה. ההלכה אינה מזהה הנאה ושמחה מקיום המצוות. אך על האדם ששמח על כך שזכה לרכוש ספר חדש ומרגש לא להכחיש את ההתרגשות שלו, אלא לברך על ההתרגשות הזאת!

ג.      תלמוד תורה כן ניתן להנאתנו: בשולחן ערוך יורה דעה סימן רכא סעיף יא פוסק שאם אדם אסר הנאת שימוש ספר על חברו, הספר נאסר. הט"ז (ס"ק מ) וש"ך (ס"ק נה) מבארים שזהו מפני שאדם יכול לסרב להשאיל לחברו את הספר. אם כך, השואל ייאלץ לשלם שכירות על הספר, ובכך שהוא משאיל לו, הוא מסב לו הנאה.

מתוך הדברים עולה מחלוקת בין הקצות והנתיבות:

קצות החושן (סימן עב ס"ק לד) אומר שמהדברים עולה שאין הנאה בעצם השאלת הספר. שהרי אילו הייתה הנאה בעצם השימוש בספר, הפוסקים היו אומרים שאיסור ההנאה אוסר את השאלת הספר, וזהו. הצורך של הפוסקים לומר שהאיסור הוא מפני החיסכון בדמי השכירות מראה שאין לזהות הנאה בעצם הלימוד מהספר, מפני שהמצוות לא ניתנו להנאתנו.

הנתיבות חולק על דבריו. הוא מעלה שיקולים מסוימים הקשורים ליכולת להשיג הנאות אחרות מן הספר (כגון ליטול שכר לימוד על כך שמלמד את הספר לאחרים). חלק משיקוליו קשורים לגדרי שאלה ושכירות. אך הוא מעלה שיקול עקרוני יותר: יש הבדל בין תלמוד תורה ובין שאר המצוות. שאר המצוות לא ניתנו להנאתנו. אך תלמוד תורה ניתן להנאתנו. כפי שכתוב הט"ז (יורה דעה סימן רכא ס"ק מה) "ודאי התורה משמחת לב, שהרי אסור ללמוד בימי אבלו, אם כן לא דמיא האי מצוה לשאר מצוות דאמרינן 'לאו ליהנות ניתנו', אלא בזה נמשך הנאה לאדם".

לשיטתם, בשונה מיתר המצוות, לימוד תורה ניתנה להנאתנו, ולכן יש לזהות הנאה בתלמוד התורה (ושאלת ספרים וכדו').

מן הדברים עולה שאכן יתכן ולא נכון לברך 'שהחיינו' על קבלת שופר או מזוזה חדשים, שלא ניתנו להנאתנו. אך על ספרי תלמוד תורה, שניתנה להנאתנו, ראוי לברך 'שהחיינו'.

ברם, הדברים עדיין דורשים ביאור. במה נתייחד לימוד תורה, לגביו נכון לומר שהוא ניתן להנאתנו?

מספר ביאורים נאמרו, ננסה להציג אחד מהם:

בפתח הדברים הצבענו על פער בין רבדים שונים: המצוות לא ניתנו להנאתנו, אלא לעול. אך מטרת המצוות הסופית היא קרבה לקב"ה, ובכך יש הנאה הגדולה מכל ההנאות שאפשר למצוא. אם כך, בפרטי קיום המצוות בעולמנו אין לזהות 'הנאה' במובן ההלכתי. אך לימוד התורה שונה. לימוד התורה מתייחס לעצם דבר ה'. כאן אנו מבררים ומבינים את הקב"ה עצמו. על ידי לימוד התורה אנו מגיעים לקשר בלתי אמצעי עם דבר ה'. לפי השיטות הללו, כאשר אנו לומדים תורה איננו עוסקים במישור הארצי, של קיום המצוות המוטלות כעול, אלא אנו בהיכרות עם דבר ה' עצמו. בכך קפצנו מעל הפער שהצגנו לעיל, הגענו למקום של היכרות עם הקב"ה עצמו. והיכרות עם הקב"ה גדולה מכל עונג שבעולם.

לאור שלושת השיקולים הללו: א. גם אם לא מזהים את מספק ההנאה כנותן הנאה, יש הנאה מעצם המצוות. ב. יתכן ומצוות תלמוד תורה אכן ניתנה להנאתנו. ג. גם אם ההלכה אינה מזהה הנאה, אם אנו מתרגשים ושמחים ראוי לברך 'שהחיינו'. – למעשה נראה נכון שמי שמתרגש ברכישת או קבלת ספר חדש יברך 'שהחיינו'.

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר