שנת תשס"ג | שבת פרשת כי תבוא
שו"ת במראה הבזק
(מתוך ח"ד)
קאראקאס, ונצואלה Caracas, Venezuela
אייר, ה'תשנ"ו
ירושת הנכדה במקום בן על-פי צוואת המוריש
שאלה
אשה בקהילה כתבה צוואה טרם פטירתה. היא הורישה את כל רכושה לששת נכדיה בשווה.
את קיום הצוואה, כמנהלת העיזבון, הטילה על אחת מבנותיה תוך כדי ציווי מפורש כי רק הנכדים והנכדות יקבלו את כספי הירושה כדי להבטיח את אפשרות לימודיהם הגבוהים ואת הבסיס לחייהם לאחר חתונתם.
שני בניה הנותרים של המנוחה הינם בזבזנים גדולים ואחד מהם הינו בעל חוב גדול של אחותו (מנהלת העיזבון).
אחד האחים טוען עכשיו שהירושה המגיעה לבתו ע"פ הצוואה שייכת לו ע"פ דין תורה ועל כן הוא מסלק בה את חובו כלפי אחותו.
הנכדה, בתו של אותו אדם היא עכשיו בת תשע.
שאלתי היא, האם אכן צודק הבן (האב) בטענתו, האם יש להתייחס לכספי הירושה כאל מתנה שקיבל בן קטן "הסמוך על שלחן אביו", או שיש כאן עניין של "מצוה לקיים דברי המת"?
מה עם "דינא דמלכותא" במקרה זה?
ברצוני לציין כי יתכן ומימוש הצוואה יהיה תהליך של כמה שנים ועד אז הנכדה כבר תצא מדין קטנה ותהיה כבר בוגרת.
תשובה
כעצה כללית נקדים ונאמר, כי כדי לכתוב צוואה שתועיל על-פי ההלכה, יש לדקדק בדברים רבים, ועל כן כדאי להתייעץ עם דיין מומחה בעניין.
ועתה לעצם העניין:
א. שטר צוואה המנוסח גם בלשון מתנת בריא[1] וגם בלשון מתנת שכיב מרע1 הרי היא מתנה שקיבלה הבת, וממילא הוא שייך לאביה2.
ב. גם אם נכתב בשטר-המתנה שיור המועיל שלא יהיה לאביה חלק בו3, הרי בטל השיור במות הנותן4 והאב זכה בו — כיורש.
ג. אם השטר נכתב כנהוג בכל הצוואות במדינה, הרי שלרוב הפוסקים5 לא חלה המתנה6, והנכסים שייכים לשני האחים, ואפילו לדעת אותם גדולים הסוברים שיש כאן משום דינא דמלכותא דינא, ועל כן זכתה בו הבת, זה לא יועיל כאן, שהרי מתנת הבת לאביה.
ד. החיוב "מצוה לקיים דברי המת" נוהג אך ורק בממון שהושלש ביד המצוה בזמן הציווי7. אמנם מצינו דעת ה"אחיעזר"8 שבמקום שהצוואה נעשתה על-פי חוק, ודינא דמלכותא, הרי זה כמי ש"הושלש" וזה מחזק את סעיף ה לקמן.
ה. במקרה מיוחד זה ובנסיבות אלה חובה על הרב לדבר על לבו של האב, שיקצה סכום הגון לבת כדי לקיים את דברי אמו, ויקיים בזה גם את מצוות כיבוד אם9 שאין לה שיעור, ולא יכשל ח"ו באיסור חילול השם הכרוך בהתנהגות מסוג זה.
1 מתנת בריא חייבת להינתן לפני המיתה, שאם לא כן, המתנה בטלה. מתנת "שכיב מרע" חלה מיד לאחר המיתה, כמבואר בסוגית הגמרא (בבא בתרא קלו ע"א — קלז ע"א) וא"כ זכתה הבת עוד בקטנותה בנכסים, ומתנת שכיב מרע הוי מתנה לעניין זה אפילו לדעות דהוי ירושה דרבנן, עיין רא"ש (בבא בתרא פרק ח סי' לה), וסברת הגרז"נ גולדברג.
2 שו"ע חושן משפט (סי' ער ס"ב בהגה"ת הרמ"א), ולדעת הב"ש (אבן העזר סי' לז ס"ק יא) הוי מדאורייתא וכבר דחה אותו בטוב טעם בעל "נתיבות המשפט" (חו"מ שם סק"ב). אמנם יש לעיין בדעת הסמ"ע (ס"ק ח) שתולה החלוק בין קטן לגדול בדעת הנותן אם בנ"ד מתנת הקטנה לאביה. אולם בראשונים לא הזכירו טעמו.
3 אופני השיור, עיין סוגית הגמרא (נדרים פח ע"א) וכן בשו"ע (אבן העזר סי' פה סע' יא ושו"ע יורה דעה סי' רכב. הגרז"נ גולדברג הוסיף שהואיל וחוב האב בפרנסת בתו הוא רק מדין צדקה, יכול האב לבקש לקזז את התשלומים שלו במתנתה.
4 עיין בדברי רמ"א (שו"ע אבן העזר סי' פה סע' יא). אמנם יש לציין שאף-על-פי שסתם מרן בשו"ע (חושן משפט סי' קיא סע' ג) עיין בשו"ת "תורת אמת" למהר"א ששון (סי' רכה ס"ק ג) שחילק בין לשון "חוץ" ללשון "על מנת", וב"תומים" (שם ס"ק ב) וב"קצות החושן" (שם ס"ק ג) שדנו בדבריו — על-פי מסקנת ה"תומים" יש מקום לראות את הדודה כמקבלת המתנה בלשון "חוץ", ואזי הנכדה תוכל לקבל המתנה באופן שאין לאביה רשות בה.
5 עיין בספרו של הרב י"א הלוי הרצוג "תחוקה לישראל על פי התורה" (כרך ב עמ' 107).
6 עיין שם. ועוד נמסר לנו ע"י הגר"א ליכטנשטיין שחותנו הגרי"ד סולוביצ'יק ערך צוואתו על-פי דינא דמלכותא.
7 שו"ע חושן משפט (סי' רנב ס"ב). לפי המשתמע משאלתך הרכוש לא הושלש ביד הבת.
8 שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' לד).
9 שו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סי' סח) "נראה לי לדינא במצוה לבניו דרך צוואה ליתן ממון ירושתם לפלוני כך וכך, דצריכים לקיים מדין כיבוד אם". ואע"פ שאין כאן דין מצוה לקיים דברי המת כמבואר בסע' ד, הרי הוא חייב משום כיבוד אב ואם. "הנפקא מינה הוא שמשום כיבוד אם לא כפינן להו, ומדין מצוה לקיים דברי המת אכן כפינן. אמנם למעשה נשאר רע"א בצריך עיון אם אין זה כיבוד אב בממון הבן, שאין בזה חיוב אלא רק קיום מצוה. גם יש לציין לדברי רמב"ם בתשובות (תשובה פד) "עכשיו לא ראינו ולא שמענו שאדם יקח מעשה ידי בתו כשהיא תחת רשותו, ויתנו לבנו הזכר ויניח הבת, אלא הידוע שכל אב מוסיף לבתו על מעשה ידיה...".
 לראש העמוד  הדפסת עמוד  שליחת קישור לחבר
|
