שנת תשפ"ה| שבת פרשת כי תבוא

חמדת הברכות: פירות הקיץ המסופקים

לע"נ מורנו הרב ארנרייך זצ"ל, ממנו למדנו להרגיש את הסברא ולהתרגש מהבנת התורה

בשלהי הקיץ¹ הקב"ה נותן לנו מתחת ידו הרחבה מפרי הארץ.

בהלכה ישנן מספר הבחנות בין פירות וירקות:

א.  לעניין כלאים – "שדך לא תזרע כלאיים". זרעים וירקות נאכלים בשנת הזריעה, ולכן עליהם חל איסור "לא תזרע", לעומת פירות מאילן שגדילתם רחוקה מהנטיעה, איסור כלאים אינו חל עליהם (ביחס לאילנות ישנה הלכה אחרת המתייחסת להרכבת האילן, אך זה חורג מהדיון שלנו).

ב.   לעניין ערלה – "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו" – איסור ערלה חל רק על פירות הצומחים מנטיעה, ולא מירק.

ג.    לעניין ברכה – על פירות מברכים 'בורא פרי העץ', ואילו על ירקות מברכים 'בורא פרי האדמה'.

מדברינו נשמע שישנה הבחנה פשוטה בין פירות, הגדלים מנטיעה, וירקות, הגדלים מזרעים. אך פירות רבים אינם נכנסים להגדרה ברורה זו, לכן הנושא דורש בירור וליבון.

בפתח הדברים נזכיר את ההשלכה המשמעותית ביותר לדברינו: אסור לאכול פירות ערלה. כלל. פרי שאנו מכריעים שהוא כלול בקבוצת הפירות, ולא הירקות, יהיה אסור מן התורה לאכול אותו בשלושת שנות הנטיעה הראשונות שלו. פירות אלו בשנים אלה אינם כשרים למאכל.

נתחיל לעיין בהגדרות השונות שנאמרו להבחנה בין פירות וירקות:

הגדרה ראשונה: גזע

בתוספתא כלאיים (פרק ג) מציעים את ההגדרה הבאה: מה שיש לו גזע הוא עץ, מה שאין לו גזע הוא ירק. ומהי ההגדרה של "גזע"? החלק הצומח מהשורשים שאינו מצמיח עלים, אלא מצמיח ענפים, ולאלו יש עלים ופירות. וכך פוסק הרמב"ם (הלכות כלאיים פרק ה הלכה כ).

נפקא מינה מעניינת להגדרה זאת היא ברכת הבננה.

בתשובת הגאונים (מוסאפיה סימן מה) מכריעים שברכת הבננה היא 'האדמה' לאור תוספתא זו. רבי אשתורי הפרחי (חכם ארץ ישראלי מתקופת הראשונים, נפטר בשנת א'קט"ו) מתאר את הבננה באופן הבא:

העלין עולין לו מעיקרו, והוא גבוה מאד וכלו משרשו ולמעלה גלדי גלדי כגלדי בצלים, ולעולם שתול על פלגי מים

הבננה גדלה באופן הבא: השורשים מחוברים לפקעת תת-קרקעית. הפקעת מפתחת עלים, המתלבשים אלו על אלו, בצורה של גבעול (בהתבוננות פשוטה זה עשוי להראות כמו גזע, אבל זה לא גזע, אלא גבעול). כאשר הגבעול מגיעה לשיא גובהו, הוא מפתח עלים, המתפתחים לבננות, ולאחר מכן העלים מתים. בדרך כלל במקביל להתייבשות של העלים הללו מתחילים עלים חדשים להתפתח מהפקעת. על פניו דרך גידול זו נשמעת בדיוק כדבר המתואר בתוספתא – העלים יוצאים מן העיקר, פעם אחר פעם. אמנם אין צורך בזריעה מחודשת (כמו בדגנים או ירקות אחרים), אך כל "עלה" יוצא מן העיקר מחדש ונותן את פריו.

וכך פוסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רג סעיף ג).

דיון מעניין עלה ביחס לקני סוכר: הרמב"ם (הלכות ברכות פרק ח הלכה ה) מביא מחלוקת גאונים אם לברך 'העץ' או 'האדמה'. למעשה הוא דוחה את שתי האפשרויות, ופוסק שיש לברך על סוכר מקני סוכר 'שהכל', מפני שהוא אינו פרי.

אך לצורך הדיון הבה נבחן מה היה נכון לברך על קנה הסוכר:

כיצד גדל קנה הסוכר: לקני הסוכר יש בסיס, המשלח זרעי דשא לצדדיו, המוביל לצמיחה של גבעולים רבים מהבסיס. הגבעול צומח, ובתוכו הסוכר, עד שהוא נקצר או מתייבש, ולאחר מכן צומחים גבעולים חדשים. רבי אשתורי הפרחי אומר שדינו כדין הבננה.

הגדרה שנייה: הצמחת פירות נוספים

במסכת ברכות (דף מ ע"א) הגמרא אומרת שמברכים 'העץ' על מה שאם לוקחים את הפרי עדיין יש ענף שיצמיח פרי.

רש"י מבאר שהכוונה היא שאותו הענף יוציא פירות בשנה הבאה.

אך הרא"ש והריטב"א אומרים שהכוונה היא שירק הוא דבר שיש לזרוע מחדש בכל עונה.

נפקא מינה גדולה ביניהם: לפי רש"י צמח שענפיו מוציאים פירות פעם אחת הוא ירק. לפי הרא"ש והריטב"א, גם אם כל הענפים מתחלפים, אם אין צורך לזרעו שנית בכדי להוציא פירות, הוא נחשב עץ.

(בהמשך נלמד שיש נפקא מינה, לדוגמא, לתותים, ששורשם נשאר בארץ במשך כל החורף, וחוזר ומוציא ענפים ופירות בקיץ).

בדברי הגאונים מצאנו שילובים שונים בין הקריטריונים:

בספר האשכול (הלכות ברכת מיני מזונות דף מד) אומר כך: גידול חדש מהשורשים אומר שאנו עוסקים בירק; היכולת של ענף להצמיח פירות חדשים היא אינדיקציה לכך שלפנינו פרי העץ. לא ברור איזה מהם הוא הקריטריון העיקרי.

הרא"ה נותן הגדרה מורכבת יותר, הקרובה לדברי הריטב"א (דבר שאינו מפתיע: הרא"ה היה אחד מרבותיו של הריטב"א). הוא אומר שמה שמתייבש בחורף וחוזר ומוציא עלים בענף הוא עץ, ומה שחוזר ומוציא מהשורש הוא ירק.

אחרי שביררנו מעט מהבסיס, בטורים הבאים נחדד את הקריטריונים ונלמד השלכות שונות לדיון.
____________________________________________

¹ ולא בכדי – כנראה שהמילה "קיץ" קשורה לקטיף של פירות הקיץ, עי"ש.

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר