שנת תשפ"ו| שבת פרשת האזינו

פרשת השבוע: "עִבְדוּ אֶת ד' בְּשִׂמְחָה" (תהלים ק, ב)

לאחר כארבעים שנה של עבודה משותפת, פתחנו את שנה"ל תשפ"ו ללא נוכחותו הפיזית של שותפי, כאח לי, הרב משה ארנרייך זצ"ל.

קשה מאוד להתמודד עם המציאות והחיסרון הגדול. אבל, לכבודו ולעילוי נשמתו, נמשיך הלאה בכל הכוח להפיץ תורה ולגדל תלמידי חכמים בדרכי נעם.

הדברים מפרי עטו נשלחים לקריאתכם בהנאה.

בפרשת ראה התורה מצווה אותנו בעניינו של חג הסוכות: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יג-יד).

בפרשית מקרא בכורים, המופיעה בתחילת פרשת כי תבוא מצאנו פסוק מקביל: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ד' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (שם, כו, יא).

צריך לברר האם פסוקים אלה הם בבחינת הבטחה או שהם ציווי?

לקראת סיום התוכחה מסכמת התורה: "וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ ... וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:  תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז).

אם כך, מוכח שמדובר בציווי! ננסה בדברינו השבוע להבין את פשרו של ציווי זה.

רש"י בעקבות חז"ל, לומד מפסוקנו עקרון הלכתי: "מכאן אמרו אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו, אבל מהחג ואילך מביא ואינו קורא". לדבריו הפסוק מלמד אותנו מתי הוא זמן הבאת הביכורים לכתחילה, זמן השמחה, זמן האסיף. לכן, אחרי חג הסוכות ועד לחנוכה אומנם אפשר עדיין להביא ביכורים אבל לדעה זו אין קוראין את הפרשיה.

אבן עזרא שם את הדגש בכיוון אחר, לדעתו הפסוק בא להזהירנו שלא נעלה על דעתנו לשמח לבד בטוב שהשפיע עלינו הקב"ה, אלא שאנו חייבים לשמח אם את אלה שאין להם נחלה מניבה יבול חקלאי, כמו הלוים והגרים. וז"ל: "וטעם אתה והלוי והגר - שאתה חייב לשמחם בפרי אדמתך". הדאגה לחלש היא אבן יסוד בעבודת השם.

בעל ה"משך חכמה", כדרכו בקודש, מחדש כיוונים נוספים. גם כאשר עם ישראל שרוי במצוקה או בגלות עליו לעבוד את הקב"ה בשמחה משתי בחינות:

א. השמחה היא לא על ה"מֵרֹב כֹּל", אלא על כך שהקב"ה הוא זה שנתן לנו מה שנתן.  השמחה היא על הזכות להיות בקשר עם בורא עולם. וז"ל: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ" - איזהו עשיר השמח בחלקו, וכמו שאמר לעיל "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך", שזה צריך להיות השמחה כיון שד' נתן לו, ודאי מצא חן בעיניו והגון לפניו, ועל זה ישמח!".

ב. השמחה איננה תלויה בברכה הגשמית, גם כשזו איננה בנמצא, כפי שהיה ברוב שנות הגלות, יש עדיין במה לשמח. וז"ל:

"כמה צריך האדם הנלבב להיות שמח ולהודות להשי"ת הטוב שזיכהו לכל זה. וזה "בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", זהו מרוב הדיעות הצודקות והמשכילות המזהירות בשכל האלקי, אשר זה ייקרא הריבוי מ"כל"...". השפע הרוחני שעם ישראל מקבל באופן קבוע על ידי דברי התורה הוא זה שמחייב אותנו להיות בשמחה תמיד.

נסיים את דברינו בקריאה לגדולי התורה ולמנהיגיו הרוחניים של הציבור, לדאוג שעם ישראל כולו (גם אלה המגדירים עצמם כשומרי מצוות וגם אלה שעדיין לא) יידע ויפנים את העיקרון שעבודת ד' חופפת למושג שמחה - כדברי הרד"ק:  "שלא תהיה עבודתו למשא אלא בשמחה ובטוב לב." (תהלים ק' ב).

פעולה ההופכת את עבודת ד' ל"משא" עלולה להכשיל ב"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב",

עם כל המשמעויות החמורות שיש לכך, ח"ו.  חייבים להיזהר מדרך הלכתית המנסה להחמיר, כדי לצאת חובת כל השיטות, שמחירה עלול להפוך את שמירת המצוות לנטל מעיק במקום לחוויית "נעם עול המצוות".

נמשיך לעודד את הכיוון של "חיבת הדת" ו"כבוד הדת",
מה שיאחד את עם ישראל עוד יותר לעבודת השם בשמחה,

ושיקרב אותנו עוד יותר לגאולה שלמה והודאה על טוב רוחני וגם גשמי.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר