|
 שנת תשס"ב | שבת פרשת ויצאהתורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)"המלך והסדר הציבורי"הרמב"ם מונה את "זכויותיו" של המלך בכמה מקומות, נדון בהם אחד אחד. נתחיל בפ"ג מה' מלכים הל' ח-י. כאן הרמב"ם מונה שלש זכויות: 1. למלך רשות (משמע ולא חובה) להרוג (בסייף) מורד במלכות. 2. למלך רשות להרוג (כנ"ל) כל מי שעושה פעולה, או אפילו נמנע ממילוי פקודה, שמשמעותה זלזול במוסד המלכות. 3. למלך הסמכות להרוג רוצחים, המנצלים פרצות בחוק כדי להתחמק מעונש, וזאת אף שלא בכפוף לסדרי הראיות והדין. ושתי הגבלות: 1. למלך אין רשות לצוות על ביטול מצווה, וממילא אי ביצוע צו מלכותי בגלל עיסוק במצווה לא יחשב כמרידה במלכות. 2. למלך אין סמכות להטיל קנס ממוני כעונש על מרידה במלכות. לכל ההלכות הללו אין מקור בספר שמואל "במשפט המלך", לכן ננסה להצביע בשלב ראשון על המקורות בתנ"ך ובדברי חז"ל ואחר כך ננסה להבין על איזה יסוד הם עומדים. הסמכות להרוג "ממרים" מופיעה בדברי העם אל יהושע עם קבלתו כמנהיג "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת" (יהושע א' יח, סנהדרין מט ע"א). מפגיעת שמעי בן גרא בדוד (שמוא"ב ט"ז ה-יג , י"ט יז-כד) ועונשו בידי שלמה (מלכים א ב' ח-ט, לו-מו) ניתן ללמוד על גורלו של המזלזל במלך או בפקודתו. אי כפיפותו של המלך לסדרי הדין והראיות נלמדת מתוכחתה של אביגיל לדוד בדרכו להרוג את נבל (שמו"א כה, מגילה יד ע"ב). מקור ברור מפסוקים או מדברי חז"ל שלמלך רשות לדון רוצחים מדין "תיקון עולם" אין לנו. בין כך ובין כך אף אחד ממקורות אלה לא יכול להחשב כמקור לדין "דאורייתא". לכן מסכם הגר"ש ישראלי שמוכרחים לומר " שסמכות המלך אינה קבועה ועומדת בדיני התורה וכל עיקרה תלויה היא במידת הסמכות שניתן לה מאת העם או באי כוחו בזמן המלכתו" (עמוד הימיני שער א סי' ט ס"ק י). אם כן נוכל להציע ולומר שהכתוב ביהושע מגלה לנו שאכן העם נתן סמכויות למלך לדון דיני נפשות "שלא על פי הדין". בשבוע הבא נרחיב את ההסבר ונשתדל להבין גם את פשר ההגבלות בסמכות.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
ויצא