|
 שנת תשס"ב | שבת פרשת משפטיםהתורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)"הוכח תוכיח" למען מה?מצוות "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא י"ט יז), תופסת מקום בולט ברשימת המצוות הפותחת את פרשת קדושים. חז"ל הרחיבו את גדרי המצווה "הוכח - חדא זימנא, תוכיח - תרי זמני? - אמר ליה: הוכח - אפילו מאה פעמים משמע" ( בבא מציעא לא ע"א ). אם כן למצווה זו כמעט ואין שיעור. מרן הגר"ש ישראלי חוקר בשאלה האם המצווה נמצאת תחת ההגדרה של "בין אדם לחברו " כפי שרמוז בפסוק וכפי שמשמע ממיקומה של המצווה. בין איסור רכילות לבין איסור נקימה ונטירה (שם טז-יח). או שמצווה זו היא חלק מהחיוב לדאוג לכבוד שמיים "בין אדם למקום" שאיננו מאפשר לחשות מול חילול השם שיש בכל מעשה עבירה (עמוד הימיני ריש סי' י). אמנם בריש פרשת קדושים יש גם מצוות רבות מתחום זה. אם אכן מדובר כאן בחובה להדריך את החבר-העמית באמצעות התוכחה, יהיה ברור מדוע סמוכה מצווה זו ממש, לחיוב של "לא תעמוד על דם רעך" (שם טז). מה לי רואה חברו טובע הנהר ומה לי רואה חברו טועה בדרכו הרוחנית ? בשני המקרים חובה עליך להצילו. ואם ישאל השואל מה פשר הכפילות מדוע התורה ציוותה על השבת אבדתו הגשמית בציווי נפרד ועל השבת אבדתו הרוחנית בציווי אחר ? עונה מו"ר שם שאכן באבדה גשמית אין חיוב של החזרה ב"מאבד ממונו מדעת", מה שאין כן באבדת רוחו ונשמתו, חובת ההצלה היא גם כשעושה את העבירה ב"דעה צלולה". יתכן ונחלקו בזה בשאלה זו גדולי הראשונים הרמב"ם בעל ספר החינוך והמהרי"ו מול הריטב"א נימוקי יוסף הרא"ש והר"ן. בשבוע הבא נפרש את שיחתנו.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
משפטים