|
 שנת תשס"ב | שבת פרשת שמיניפרשת השבועהתנדבות מסוכנתבפרשתנו יורדת האש מן השמים פעמיים. פעם ראשונה ביום השמיני לימי המילואים כשאהרון מקריב את הקורבנות על המזבח, "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט' כד). בפעם השניה "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'" (שם י' ב). בפעם הראשונה האש גורמת להתפעלות ולרנה, ואילו בשניה האש גורמת למיתת בניו של אהרון, נדב ואביהוא. הנקודה המפרידה בין שני האירועים היא דרישת משה "זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'" (ט' ו) ובאמת הכל נעשה "כאשר צוה משה" (שם כא). לעומת זאת, לגבי נדב ואביהוא התורה אומרת "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם" (י' א). לאדם נדמה שיגיע למצב של "וירא אליכם כבוד ה'", דווקא ע"י התעוררות, התרגשות והתלהבות הנובעת רק מצד נדיבות לבו ולא מתוך הכרחיות וחיוב הציווי, אולם התורה מגלה לנו שההרגשה הנובעת מתוך ציווי, היא יותר גדולה ומקיפה "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (ב"ק לח ע"א). אנחנו מוצאים כבר בחטא הראשון תוספת שקלקלה "ולא תגעו בו". כשאין ציווי מיוחד על גדר ומשמרת, הרי התוספת נובעת לא מתוך השתעבדות לה' אלא כצורך חומרי של האדם. זה היה גם חששם של חכמים בפרשת ויקהל כשאמרו למשה "מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציווה ה' לעשות אותה" (שמות ל"ו ה). אכן שם, מיד הציווי בוצע "ויכלא העם מהביא" (שם ו). זה מוכיח שבאמת כל רצונם היה מכוח ההתבטלות לקב"ה. זו כנראה כוונת ה"ספרא" בפרשתינו על דברי משה "זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו" "אמר להם משה לישראל, אותו יצר הרע תעבירו מלבכם ותהו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתם מיוחדת לפניו וכו' עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה' ". מבאר הרב חרל"פ בכוונת ה"ספרא" שהשגה עצמית מתוך רגש נדיבות אינה מקיפה את כולם בשווה, ואזי היראה אינה שווה בכל, אבל עבודה שהיא מכוח הציווי יוצרת מצב של - כולכם "ביראה אחת ובעצה אחת" - עוצמת האחדות בעבודה ובשירות ה' היא המביאה גילוי כבודו בעולם. לפי זה, הדגשה שהדגיש שמואל בתוכחתו לשאול "הנה שמוע מזבח טוב" (שמו"א ט"ו כב) מקבלת משמעות נוספת הנה (זבח מועט של) שמוע מזבח (מרובה, שלא על ידי שמוע) טוב, להקשיב (ולהביא מה שצוותה, טוב) מחלב אילים.  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
