שנת תשס"ט | שבת פרשת וירא

יאוש ויאוש שלא מדעת

שער לדין

כפי שהסברנו בגליון הקודם, השאלה הבסיסית הנוגעת לאדם הרואה אבידה היא - האם זו אבידה או מציאה. דהיינו, האם הוא חייב ליטול אותה על מנת לשמור עליה עבור הבעלים ולהכריז עליה (אבידה), או שמא הוא רשאי ליטול את האבידה לעצמו (מציאה). וכבר הזכרנו, כי השאלה המרכזית, המבדילה בין אבידה למציאה היא האם הבעלים התייאשו.

המשנה בתחילת פרק אלו מציאות (בבא מציעא כא.) אומרת: "אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז? אלו מציאות שלו: מצא פירות מפוזרין, מעות מפוזרות, כריכות ברשות הרבים, ועגולי דבילה, ככרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הלקוחין ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן - הרי אלו שלו, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל שיש בו שינוי חייב להכריז. כיצד? מצא עגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות".

האבחנה המרכזית שעושה המשנה היא בין חפצים שיש להם סימן, ובין חפצים שאין להם סימן. אם יש סימן בחפץ, הרי הבעלים אינו מתייאש, שהרי הוא יכול לקבל את החפץ מיד המוצא בסימנים. אולם, אם אין סימן בחפץ, הבעלים מתייאש כיוון שאין באפשרותו להוכיח שחפץ זה שלו.

לכאורה, יש בידינו סימן בדוק האם לפנינו אבידה או מציאה - יש בחפץ סימן, הרי הוא אבידה. אין בו סימן - הרי הוא מציאה. אולם, בתחילת הסוגיא בגמרא, אנו נתקלים בבעיה. מה הדין, כאשר אדם מוצא חפץ שאין בו סימן, אלא שהבעלים לא יודעים עדיין שאיבדו את החפץ? מחד ברור לכל, שכאשר הבעלים ידעו שהחפץ אבד, הם יתייאשו. מאידך, כיוון שהבעלים לא יודעים בפועל שהחפץ אבד, הם אינם מתייאשים ממנו עדיין. מקרה כזה נקרא 'יאוש שלא מדעת', ובגמרא (כא:) נחלקו אביי ורבא האם מצב כזה נחשב יאוש או לא. לדעת אביי, שהלכה כמותו, יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.

מסוגיית הגמרא נראה, שבכל מקרה שיש ספק אם הבעלים כבר מודע שאיבד את החפץ או לא, גם כן אין אפשרות למוצא ליטול את החפץ לעצמו, וכן כתב המגיד משנה (הלכות גזילה ואבידה פרק יד הלכה ה). נמצא, שלא מספיק לדעת שבחפץ אין סימן, אלא שצריך לדעת בוודאות, שהבעלים מודע לכך שהוא איבד את החפץ. וכך נפסק בפירוש בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רסב סעיף ג).

כיצד יודעים אם המאבד מודע לאבידה? הגמרא מונה מספר 'חזקות' שניתן לסמוך עליהן כדי להניח שהמאבד מודע לכך שאיבד את החפץ, כשעיקרן בשני מישורים: (א) הגמרא אומרת ש'אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה' ולכן הוא יודע כשנפל ממנו כסף או חפצים יקרים אחרים (ב) הגמרא אומרת שאדם מודע לכך שנופלים ממנו חפצים כבדים.

בפשטות, חזקות אלו אינן מוחלטות. לא תמיד בעל רכב מודע לכך שנופל מהרכב חפץ, אף אם במקרה של אדם הנושא את החפץ על גבו, נפילת החפץ תורגש מיד. כיצד המוצא יכול לדעת אם החפץ נפל מרכב או מאדם?

גם לגבי כסף מסתבר מאוד, שלגבי סכומים קטנים, אין לאדם כיום מידע ברור על סכומי הכסף שבכיסו, ואם נופל סכום כסף קטן, אין למאבד דרך לדעת מכך. גם כאשר אנו מוצאים פריטי לבוש שנשכחו במקום מסויים, קשה לדעת מתי בדיוק הם נשכחו שם.

נמצא, שכאשר אדם מוצא חפץ שאין בו סימן, פעמים רבות הוא אינו יכול להניח שהבעלים התייאשו, ובפשטות, הוא מתחייב להשיב את החפץ לבעלים, וגם אם הבעלים יתייאשו לאחר מכן, לא יועיל היאוש, כיוון שהמוצא כבר התחייב בהשבה (וכפי שהסברנו בגליון הקודם). אלא, שכיוון שאין בחפץ סימן, אין בעצם אפשרות למוצא להחזיר את החפץ למאבד. וזה דבר תימה - בשביל מה המוצא צריך לשמור על החפץ?

על מנת לענות על שאלה זו, עלינו להתייחס לסוגיא נוספת. הגמרא (כה:) אומרת: "אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח - לכתחילה לא יטול, ואם נטל - לא יחזיר".

המקרה שבו עוסק רבי אבא הוא של אדם הרואה חפץ, ויש לו ספק אם החפץ הונח שם על ידי הבעלים בכוונה, או שמא החפץ נפל. אם החפץ נפל, הרי הוא אבידה, ועל המוצא להשיבו לבעליו. אולם, אם החפץ הונח, הרי הבעלים יחזור לקחת את החפץ, ואם המוצא יקח את החפץ, יקשה על הבעלים למצוא את החפץ. ספק זה נקרא 'ספק הינוח'.

במקרה כזה, רבי אבא אומר, שלכתחילה עדיף שהמוצא לא יקח את החפץ. הטעם הוא שיתכן שבלקיחת החפץ, הוא מפריע למאבד למצוא את החפץ. מרבית הראשונים ביארו, שדברי הגמרא נאמרו בחפץ שאין בו סימן, כך שלקיחת החפץ לרשותו של המוצא, תמנע למעשה מהמאבד למצוא את החפץ.

בביאור הסיפא של דברי רבי אבא ביארו מרבית הראשונים, שאם כבר הרים המוצא את החפץ, שלא כדין, אינו רשאי להחזיר את החפץ למקומו, אלא מוטלת עליו החובה לשמור על החפץ עד שיחזירו לבעליו. ואם לא ימצאו הבעלים, 'יהיה מונח (החפץ) עד שיבוא אליהו'. אולם, הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פרק טו הלכה א) כתב, שאם המוצא נטל את החפץ לעצמו 'זכה בו, ואינו חייב להחזירו', והשולחן ערוך (סימן רס סעיפים ט - י) מעתיק את לשון הרמב"ם.

בפשטות, כוונת הרמב"ם היא, שהמוצא זוכה בחפץ לעצמו. ועל כך הקשו הראשונים, שהרי חפץ שהוא ספק הינוח, הרי זה ספק אם נתייאשו כבר הבעלים, והרי זה כמו יאוש שלא מדעת, שאינו יאוש. ואם כן, כיצד יכול המוצא לקחת את החפץ לעצמו?

הסמ"ע (שולחן ערוך שם סקמ"ב) כתב ליישב דברי הרמב"ם, שמדובר במקרה, שכשנטל היה בכוונתו של המוצא להשיב את החפץ, ורק אח"כ גילה שאין בו סימן. במקרה כזה, אין זה נחשב 'אתי לידיה באיסורא' ויאוש מועיל. לדברי הסמ"ע צריך לומר שמה שבסוגיית יאוש שלא מדעת יש דין של 'באיסורא אתא לידיה' גם בחפץ שאין בו סימן, הוא מפני ששם נוטל על מנת לגזול. אבל בנוטל על מנת להשיב, לא מקרי באיסורא אתי לידיה, ואחר יאוש מותר ליטול לעצמו.

שיטת הסמ"ע בנויה על שיטת התוספות שהזכרנו בגליון הקודם. לדעת התוספות, הסיבה שלאחר שהמוצא נטל לידו את החפץ יאוש אינו מועיל היא, שהחפץ לא הגיע ליד הזוכה בהיתר. לדעת הסמ"ע, אם החפץ הגיע ליד המוצא בהיתר, דהיינו שנטל על מנת להשיב, אם יתייאשו הבעלים לאחר מכן, יועיל היאוש.

הש"ך (שם סקכ"ו) מיישב שיטת הרמב"ם באופן אחר: לדעת הש"ך, בחפץ שאין בו סימן, כיון שאין הבעלים יכולים לקחתו, אף שהמוציא אינו רשאי למכור אותו, כל זמן שלא באו הבעלים ודרשו אותו בחזרה, רשאי המוצא לעשות בו כרצונו. וכתב הש"ך שהוא הדין גם לגבי יאוש שלא מדעת. הנפקא מינה בין הש"ך לסמ"ע היא, שלדעת הש"ך מותר להשתמש מיד, ולדעת הסמ"ע רק אין חיוב השבה בחפץ, אבל לזכות בו יוכל רק אחרי יאוש.

לשיטת הש"ך, ניתן להעלות מזור לקושייתנו. שאלתנו היתה, מה משמעות חיוב השבת האבידה בחפץ שאין בו סימן? לשיטת הש"ך, אין באמת כל כך משמעות לחיוב זה, שכן המוצא רשאי להשתמש בחפץ, כל זמן שאין המאבד תובע אותו.

אולם, נתיבות המשפט (סקי"ג) דוחה את דברי הש"ך, והוא מקשה עליו 'מהיכי תיתי יהיה רשאי להשתמש בו בדבר שאינו שלו?'. נוסף על כך, יש לזכור שהש"ך הוא רק הסבר אחד בדעת הרמב"ם, ושאר הראשונים חולקים על הרמב"ם. ולשיטתם חוזרת קושייתנו - מה משמעות חיוב השבת האבידה בחפץ שאין בו סימן, כיוון שלא סביר שהבעלים יקבל אי פעם את החפץ לידיו?

בעזרת השם, ננסה לתת תשובה נוספת לשאלה זו בגליון הבא.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר