שנת תשס"ט | שבת פרשת בהעלותך

פרשת השבוע: גם למנהיג עם תמיכה אלוקית לא קל

אחד מרגעי השיא במנהיגותו של משה מצוי בתחילת פרשת בהעלותך, שם מצווה הקב"ה את משה ציווי ייחודי (השמור רק לו ולמלך המשיח). וז"ל הכתוב:

"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת: וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה" (במדבר י' ב-ה).

החצוצרות והתרועה הם סממני מלכות מובהקים. בחוקי מדינת ישראל ובחוקי מדינות רבות אחרות מצוי היום הד לכך, במה שמכונה "תרועת הנשיא". באמצעות החצוצרות משה מנהיג את העדה, את הנשיאים ומפקח על המסעות. מעמד זה מעניק למשה רבנו את הרשות להכריז:

 "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (שם לה-לו).

במצב זה משה רבנו נמצא במקום האידיאלי שבו כל מנהיג שואף להיות.

עם זאת, מיד אחר כך, באה סדרת נפילות איומה:

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְקֹוָק וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק..." (שם, י"א א).

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם ד).

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו..." (שם י).

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה..." (שם, י"ב א).

גם הצורך באיסוף שבעים זקנים חדשים ונבואת אלדד ומידד, רומזים למשבר מנהיגותי אצל משה.

ניתן ללמוד עד כמה היה חמור השבר, באמצעות סקירת הפרשנות המגוונת שניתנה לבעיה הראשונה:

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְקֹוָק וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק...".

לרש"י: כבר כאן נפגעה "שכבת הקצינים העליונה"  אומנם לשיטתו, התלונה הייתה רק בענייני עייפות" (שמות כ"ד י), אבל המדרש מחמיר בענין, הרבה יותר. וז"ל:

"כמתאוננים, אין מתאוננים אלא מתרעמים מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום" (ספרי במדבר פיסקא פה). 

ועוד שם:

 "רבי אומר כמתאוננים רע אין רע אלא עבודה זרה שנאמר 'כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו'...".

האברבנאל גם הוא מפרש לחומרא וז"ל:  

"ספר הכתוב, שעם היות שבני ישראל עמדו בסיני שנה אחת וקבלו שם תורה ומצוות, למודים ותוכחות אלהיית, הן לא נפרדו מאמונותם הרעות והכוזבות שהיו להם במצרים, בתוך המצריים הפושעים, ולא נזהרו ג"כ מהמדות המגונות והשטיפה במאכל ובמשתה שהיה להם במצרים. כי במקום שהתורה האלהית באה להיישירם באמונות האמתיות ובמדות המשובחות, הנה הם לא קבלו מוסר ותמיד היו משוקעים בהפסד דעותיהם ובזוללות ובפתיחות מנהגיהם הרעים אשר קנו שמה. ומפני זה בנסעם מהר השם, עם היות שהיה ארון הברית נוסע לפניהם וענן ד' עליהם הנה הם חזרו לחסרונם אם בדעות ואם במדות".

נסיים בפרשנות של בעל הכלי יקר, שגם הוא מעמיד את העם במצב רוחני חמור, בעקבות המאורעות המתוארים בפרשתנו. וז"ל:

"לא מצינו מפורש במקרא מהו אנינות זה ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. אך מאחר שמצינו שתי תלונות מפורשים במקרא, האחת 'זכרנו את הדגה' וכו', השניה 'בוכה למשפחותיו על עסקי עריות' וכו', אם כן, ודאי כל הפרשה מדברת מענין אחד והכל היתה תלונה אחת .... ובלי ספק שכל פסוקים אלו מן 'וישובו ויבכו גם בני ישראל' עד 'וישמע משה את העם בוכה' הכל מדבר בבכיה אחת. ומטעם זה, השתדלו חז"ל לפרש התלונה בדרך רחוקה כי במסכת יומא (עה א)...וחד אמר עריות ולישנא מעליא נקט (ובלשון נקיה השתמש הכתוב) כמה דאת אמר (משלי ל כ) 'אכלה ומחתה פיה'. ולדעתו פשוט לומר שגם 'מי יאכילנו בשר' לישנא מעליא נקט".

לכל השיטות הנ"ל, למרות מנהיגותו של משה שקיבל תמיכה אלוקית ומינוי מן השמיים ולמרות מעמד הר סיני ונסי יציאת מצרים, בעית המנהיגות לא נפתרה ולא פטרה את משה מהעבודה הקשה - הסזיפית - של טיפול בעם ובבעיותיו. רבה עוד הדרך עד לתיקון. 

הלקח שלנו לדורות הוא דווקא למנהיגים!

כל מנהיג בדורו, חייב מצד אחד, לשאוף להעלות את קהילתו כמה שיותר גבוה  ולקרבם להתעלות הרוחנית שהייתה במעמד הר סיני. מצד שני, לאמץ את מידת הסבלנות שרק היא תאפשר, בטווח רחוק, השגת מטרות אלה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר