שנת תשס"ט | שבת פרשת בהעלותך

חמדת הדף היומי: שניים שהפקידו אצל אחד

ח' - יד' אייר, בבא מציעא לו-מב

השבוע בדפי הדף היומי, הגמרא (לז עמוד א) דנה במספר מקרים אשר בהם, אדם ודאי חייב כסף, אך הוא מסופק למי הוא חייב. אחד המקרים הוא: שני אנשים נתנו כסף לאדם אחד לשמור. אחד הפקיד מאה והשני הפקיד מאתיים. לאחר זמן, כאשר הם באו לבקש את כספם בחזרה, כל אחד מהם טען שהוא הפקיד את המאתיים. השומר אינו זוכר מי הפקיד מאה ומי הפקיד מאתיים. מסקנת הסוגיה היא, לפי פסק הרמב"ם (שאלה ופקדון ה, ד) והשולחן ערוך (חושן משפט ש, א), שאם השניים נתנו את כספם בחפיסות נפרדות, אז השומר צריך לשלם לשניהם מאתיים כיוון שהוא פשע. שהרי הוא היה צריך לרשום את השמות על החפיסות כדי למנוע את התקלה. אמנם, כיוון שאחד מהם משקר, כל אחד מהם צריך להישבע שהוא הפקיד את המאתיים. אבל, אם הם מסרו את הכסף בחפיסה אחת, אז השומר נותן לכל אחד מאה והמאה הנוסף ישאר מונח עד שיתברר מי הבעלים. הסיבה לכך היא שמכיוון שהם לא הקפידו לעשות הפרדה ביניהם, גם השומר לא היה חייב להקפיד לברר ולוודא, מי בעל המאה ומי בעל המאתיים.

הראשונים הקשו על המקרה השני בו השומר פטור מלשלם, שהרי לכאורה יש כאן מקרה של מודה במקצת. כל אחד מהמפקידים תובע מהשומר מאתיים, והשומר מודה שהוא חייב מאה, ומאה נוסף הוא אינו יודע אם הוא חייב לו. במקרה כזה, בדרך כלל, כיוון שהנתבע מודה שהוא חייב את מקצת הסכום, הוא חייב להישבע שהוא לא חייב את יתרת הסכום. אם הוא לא יכול להישבע כי הוא בעצמו מסופק, הוא חייב לשלם. זאת, על פי הכלל "מתוך שאינו יכול לישבע משלם" (בבא מציעא צח עמוד א). על פי כלל זה, גם כאן השומר מודה במקצת לכל אחד מהמפקידים. הוא אינו יכול להישבע לאף אחד מהם כיוון שהוא בעצמו מסופק. כיוון שכך היינו צריכים לחייב אותו לשלם, אפילו אם המפקידים הפקידו בחפיסה אחת!

הרמב"ן (בבא מציעא לז עמוד א) עונה שכיוון שברור שלא הפקידו אצל השומר יותר משלוש מאות, והוא מוכן לתת שלוש מאות, אין כאן תביעה כלפי השומר, וכל הויכוח הוא בעצם בין המפקידים. לכן השומר אינו מוגדר כמודה במקצת שחייב שבועה. הרשב"א אינו מקבל את תירוצו של הרמב"ן. הוא עונה שהכלל שאדם שאינו יכול להישבע צריך לשלם הוא רק במקרה שאנחנו מצפים שהוא יידע ויוכל להישבע. אך אם אנו לא מצפים שהוא יידע, אין מחייבים אותו לשלם. לכן, במקרה שהפקידו אצל השומר בחפיסה אחת, כיוון שאנו לא מצפים שהוא יידע מי בעל המאה ומי בעל המאתיים, הוא פטור למרות שהוא מודה במקצת שאינו יכול להישבע.

תירוץ זה של הרשב"א שנוי במחלוקת. לדעת הרמב"ם, גם אם אין ציפייה מהנתבע שהוא יידע, בכל זאת, אם הוא מודה במקצת ונתחייב שבועה והוא לא יכול להישבע, כי הוא איננו יודע, צריך לשלם. לכן פוסק הרמב"ם (שם ה, ו), שאם אדם הפקיד אצל שומר ארנק עם כסף, והשומר פשע ואיבד את הארנק אך הוא לא יודע כמה כסף היה בארנק, הוא חייב לשלם את מלוא סכום הכסף שהמפקיד טוען שהיה בארנק. זאת כיוון שהוא מודה על מקצת טענת המפקיד, כיוון שהוא יודע שהיה בארנק כסף, והוא לא יודע כמה היה, לכן הוא לא יכול להישבע ומשלם. הראב"ד (שם) חולק וטוען, כטענת הרשב"א, שמכיוון שאין צפייה מהשומר לדעת כמה כסף היה בארנק, אין לחייב אותו על כך, שהוא לא יכול להישבע.

הש"ך (חושן משפט סימן עב ס"ק נא) מכריע כדעת הרמב"ם שגם במקום שאיננו מצפים שהנתבע יידע, אם הוא לא יכול להישבע הוא חייב לשלם, אלא אם כן מדובר במקרה שברור שהוא לא יודע וגם לא הייתה לו דרך לדעת. לכן, ראוי שכל אדם שמקבל משהו לשמור, יקפיד לברר בדיוק מהו מקבל. אם הוא מקבל סכום כסף יקפיד לספור אותו. כך, אם הוא יצטרך לשלם, הוא יידע בדיוק כמה הוא חייב. 

סיכום: אדם המודה במקצת מטענת התובע משלם את מה שהודה ונפטר בשבועה על היתרה. אם הוא לא יכול להישבע כי הוא מסופק, הוא חייב לשלם. אם מדובר במקרה בו הנתבע איננו אמור לדעת, ולכן הוא לא יכול להישבע, נחלקו הראשונים אם בכל זאת הוא חייב לשלם. הש"ך פסק שהוא חייב לשלם, אלא אם כן ברור שהוא לא יודע וגם לא היה יכול לדעת.  

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר