שנת תש"ע | שבת פרשת אחרי מות - קדושים

שו"ת במראה הבזק: קריאת-התורה וההפטרה במנחה ביום צום שנקבע לרפואת חולה

(מתוך ח"ד)

וינה, אוסטריה                                                        Vienna, Austria  

מרחשוון, ה'תשנ"ט

שאלה

אנו עורכים יום צום ותפילה עבור אחד ממתפללי בית-הכנסת שחלה מאוד ומצבו מסוכן.

בתפילת מנחה, נקרא בתורה בפרשת ויחל, שאלתי היא: האם נקרא למפטיר בהפטרה של צום עם ברכות ההפטרה, או שדין זה לא נאמר בצום כזה. כמובן שיש עשרה שצמים.

תשובה

ראשית יש להבהיר, כי לא כל מצב שבו עשרה מתענים, נקרא "תענית-ציבור"¹. בנדון דידן, שבו סיבת קביעת התענית היא צרה של יחיד - נפסק להלכה², כי  תענית כזו אינה "תענית-ציבור" אלא "תענית יחיד", גם אם הציבור מרגיש אחריות וערבות לעניינו של היחיד³.

לפיכך, אין מוציאים ספר-תורה⁴, ואין אומרים "עננו" כברכה בפני עצמה⁵ גם בחזרת הש"ץ.

במצבים שבהם ניתן לקבוע "תענית-ציבור" - אין כל הבדל⁶ בין קריאת התורה בברכות לקריאת ההפטרה בברכות למנהג האשכנזים, בהיות אלה חלק מסדרי התענית.

ואל ייפול לב הציבור בהיסגר בפניהם הדרך לסייע לאחיהם בדרכי תפילת-הציבור הרשמיות, כי "אף-על-פי ששערי תפילה ננעלו - שערי דמעה לא ננעלו"⁷, וד', שומע תפילת כל פה, ישלח לכם רפואה שלימה מן השמים בתוך שאר חולי ישראל השתא בעגלא ובזמן קריב.

______________________________________________________

1  יסוד העניין בהבנת דברי הרא"ש (תענית פרק א סי' כ) במחלוקתו עם רבנו יואל הלוי ועם ראב"ש, ובהבנת התוספתא (תענית פרק ב הל' ו).

דבריו של הרא"ש הם המקור לכוחו של קהל מסוים לקבוע תענית-ציבור על צרתו [ולומר "עננו" כברכה בפני עצמה], והתוספתא היא המקור לכך שלעניין קריאת-התורה יש הבדל עקרוני בין "תענית-ציבור" לבין "תענית יחיד", לרבות "תענית יחיד" שיש בה עשרה מתענים [שהרי גם בתענית-ציבור כשאין עשרה מתענים אין קוראים בתורה!] (יצוין, כי הכוונה לגירסת התוספתא המובאת בראבי"ה (הנזכר ברא"ש שם), ומופיעה לפנינו בדפוס וילנא ב"נוסחאות כ"י". ראה מקורות הגירסאות השונות בתוספתא בעריכת ר"ש ליברמן, עמ' 330, וב"תוספתא כפשוטה" עמ' 1085). וזה לשון התוספתא: "מה בין תענית ציבור לתענית יחיד... תענית ציבור נכנסין לבתי כנסיות וקורין, מה שאין כן בתענית יחיד".

מה שלא נתפרש בתוספתא הוא, מהו החילוק בין תענית של עשרה יחידים לבין תענית-ציבור למעשה. חילוק זה תלוי בהבנת דברי רא"ש, וזו שנויה במחלוקת בין "בית-יוסף" (ריש סי' תקסו) ו"לבוש" (שם סע' ד) ולבין ב"ח (שם) באשר לתענית שמטרתה היא לשוב בתשובה. בבסיס המחלוקת דברי רא"ש שכתב בסוף דבריו: "אבל קהל מקבלים עליהם תענית - ודאי רבים מיקרו, ויכולים לקבוע ברכה".

וכתב על דבריו ב"ח: "ומשמע לי דמה שכתב הרא"ש בסתם, 'אבל קהל שמקבלים תענית ודאי רבים איקרו' - היינו דווקא שהתענית הוא על גזירה או על צרה שלא תבוא עליהם כגוונא שכתב בתחילת דבריו, דעליו קאי, אבל ללא שום צורך אלא לשוב בתשובה - אין לו דין תענית ציבור כל עיקר, וכמו שהעתיק הב"י בשם הגהת מרדכי".

אבל "בית-יוסף" עצמו הבין שרא"ש חולק על הגהת מרדכי ישן שאותה הזכיר ב"ח, שכן הגהת המרדכי מסתיימת במלים: "אבל בין כסא [אולי צ"ל: כסה] לעשור - אין קורין בתורה לפי שכל אחד מתענה לבדו לשוב ולשבור ליבו... דמיקרו יחידים לענין קביעות", ומיד לאחריה כותב "בית יוסף": "ומדברי הרא"ש נראה דלא שנא, שסתם וכתב שקהל המקבלין עליהם רבים איקרו, ויכולין לקבוע ברכה, וכבר כתבתי בסמוך דמשמע דהוא הדין לקרות בתורה. ובדורינו זה ראיתי נוהגין כן, וראיתי חולקין עליהן, ונהרא נהרא ופשטיה". ומתוך הבנתו זו כתב גם מרן בשו"ע (סע' ב): "ומיהו היכא שגוזרים תענית שלא לשום צורך אלא לשוב בתשובה, יש נוהגים לדונו כתענית ציבור לענין עננו בין גואל לרופא וקריאת ויחל, ויש נוהגים לדונו כתענית יחיד שאף ש"ץ אינו אומר עננו אלא בשומע תפילה, ואין מוציאין ס"ת". דהיינו - להבנת הב"ח, גם רא"ש דורש שתהיה לקהל סיבה לגזור תענית-ציבור, כגון גזירה או צרה, ואִלו להבנת "בית יוסף", רא"ש סבור שקהל יכול לגזור תענית-ציבור גם ללא סיבה.

וביתר פירוש כתב כך "לבוש" (סע' ד), שאחרי שהביא את שתי השיטות מן השו"ע, כתב בסוגריים בהתייחס לשיטה השנייה [- הלא היא שיטתו של הרא"ש -]: "דס"ל שכלל עשרה שמקבלים עליהם, תענית רבים איקרו, ואין חילוק, איזה דבר קיבלו עליהם, וכיוון דרבים איקרו - יש לדונו כתענית ציבור".

ואשר לנדון דידן, נראה לומר, שלהבנת "בית יוסף" ו"לבוש" בדברי הרא"ש, שיכולים הקהל לגזור ללא סיבה, ודאי שיכולים לגזור משום צרה של יחיד. ואולי אפילו הב"ח בדעת הרא"ש, והגהת מרדכי יודו לכך, שהרי סוף סוף "כל ישראל ערבין זה בזה", וצרת יחיד [שנגעה אל הציבור כולו] - צרה היא.

אלא שהראי"ה קוק בספרו "אורח משפט" (סי' קלח) הבין להיפך, והוא שלהבנת הב"ח ודאי שצרה שאינה של הציבור, אינה סיבה טובה יותר מרצונו של הציבור כולו לשוב בתשובה, וודאי אפוא שגם היא נקראת "ללא סיבה". ואף להבנת "לבוש" יש לומר שרצונו של הציבור לשוב בתשובה סוף סוף עניין ציבורי הוא, אבל "לבוש" יודה שאין לקבוע תענית-ציבור על צרת היחיד.

ועל פי שיטות אלה תתבאר ההגדרה החסרה בתוספתא באשר לחילוק בין תענית יחיד לתענית-ציבור:

לדעת הגהת מרדכי ישן, וכן הבין הב"ח בדעת רא"ש, תענית ציבור היא תענית של קהל מסוים על צרה שלו, אבל אם אין מדובר בקהל מסוים, או שאין צרה מסוימת שאליה מתייחסת התענית, הרי זו תענית יחיד.

לדעת רא"ש על-פי הבנת "לבוש" כפי שפירשו הראי"ה קוק, תענית-ציבור היא כל תענית של עשרה יחידים על עניין ציבורי כלשהו הנוגע להם, אבל אם מדובר בענין פרטי - הרי זו תענית יחיד.

ואילו להבנה הפשוטה ב"לבוש" שתענית-ציבור היא כל תענית של עשרה כלשהם, לכאורה תישאר התוספתא קשה, כי מהי לפיה תענית יחיד שיש בה עשרה מתענים?

ואמנם, קושיה זו היא שהביאה את הראי"ה קוק לומר (בסוף התשובה הנ"ל) שגם "לבוש" מודה, שדרוש יסוד ציבורי כלשהו [אע"פ שאלמלא דבריו, ניתן היה לומר שלדעת "לבוש" הגדר הוא סיבה משותפת, דהיינו: כל עשרה שיש להם סיבה משותפת להתענות - הרי הם ציבור לעניין זה, ותעניתם - תענית-ציבור היא. ואִלו תענית יחיד היא כאשר כל אחד מתענה מסיבה אחרת, או כגון דנדון דהראי"ה, שהאחד שכר את האחרים והם צמים ,בעצם, רק עבור התשלום ולא בגלל הצרה].

ובדעת הרא"ש ניתן עוד לומר - בהבנת "בית יוסף" ודלא כהבנת "לבוש" - שהרכב המתענים הוא הקובע, וללא קשר לטעם התענית, דהיינו: כל קהל מוגדר שקיבל על עצמו תענית - הרי זו תענית-ציבור, אפילו קבעוה ללא סיבה ציבורית כלשהי, אבל סתם עשרה שקיבלו על עצמם תענית - הרי זו תענית יחיד.

כך יישמר, מחד, דיוקו של הראי"ה קוק מלשונו של רא"ש, וזה לשונו (בתחילת התשובה): "מ"מ נראה דגם הרא"ש מודה שזהו דווקא שהקבלה היא על עסקי ציבור, שכן הוא דיוק לשונו שכתב 'אבל קהל שקיבלו עליהם תענית - ודאי רבים מיקרו', ולא אמר 'כל עשרה שקיבלו עליהם תענית רבים מיקרו'", ומאידך לא תתקבל מסקנתו של הראי"ה בדעת רא"ש, שהרי הדיוק מתייחס רק אל הרכב המתענים - דווקא קהל ולא כל עשרה. ומנין לו להראי"ה, שגם הטעם צריך להיות ציבורי?

2   א. הגהת מרדכי ישן הובא ב"בית יוסף" ריש סי' תקסו:

"נראה דתענית יחיד רצה לומר כגון מי שיש לו חולה בתוך ביתו וכיוצא בזה, דלא שייך לקהל ולא למדינה... [משמע מלשונו שהוא מפרש את המושג "תענית יחיד" הנזכר בתוספתא המובאת לעיל הע' 1].

ואע"פ שבהמשך דבריו מציין "בית יוסף" שרא"ש חולק על הגהת מרדכי זו, ומסיים שיש הנוהגים כך ויש הנוהגים כך, וגם בשו"ע הוא חוזר ומביא את שני המנהגים, מכל מקום לא נתבאר בדברי "בית יוסף" בפירוש, שהרא"ש חולק, גם על הרישא, ויתכן שרק על הסיפא חלק, ואלו לרישא - יודה. (וראה הע' 1 באשר להבנות האפשרויות השונות בדברי רא"ש). ואפילו נאמר שרא"ש חולק - להלכה ב"משנה ברורה" (ס"ק יב) על-פי "מגן אברהם" (סק"ד) ו"שערי אפרים": "אכן במקום שאין מנהג - אין לקרות ויחל אף במנחה, וכן הש"ץ לא יאמר עננו רק בשומע תפילה".

ואף-על-פי שאפשר לפרש את המילים "דלא שייך לקהל אחד" לא [כ"לוואי מתאר"] בהתייחס לטעם התענית, אלא [כ"לוואי מצמצם"] בהתייחס אל מי שיש לו חולה, דהיינו שגם המרדכי יודה, שכאשר החולה אכן שייך לקהל מסוים, יוכל אותו הקהל לקבוע עבורו תענית-ציבור - מכל מקום נראה שיהיה זה דוחק לפרש כך את דבריו.

ב. וכך פסק הראי"ה קוק ב"אורח משפט" הנ"ל. ואף-על-פי שהערנו לעיל הע' 1 על כל ראיותיו [מן התוספתא, מדיוק לשונו של רא"ש ממשמעות דברי הב"ח ומקושייתו על "לבוש" מן התוספתא] ואף-על-פי שיש עוד לתמוה, מדוע לא הזכיר את הבנת "בית יוסף", שהיא בעיקרה כ"לבוש", כנ"ל הע' 1, ואף-על-פי שגם הנחת-היסוד - שמחלתו של יחיד אינה עניין ציבורי - גם היא אינה פשוטה, שהרי "אחד מן החבורה שמת - תדאג כל החבורה" (שבת קו ע"א), וכלום על החבורה להמתין עד שיחול עליה מאמר חז"ל ח"ו, ורק אז להתחיל לדאוג?!

מכל מקום, כבר הורה זקן, וכפי שסיים: "למעט בברכות מפני הספק עדיף טפי".

3   ואף-על-פי שהנדון בשאלה ב"אורח משפט" שם הוא באחד ששכר עשרה שיתענו, ועצם קיומה של צרת היחיד לא נגע אל ליבם עד כדי תענית, נראה מוכח מנימוקיו ומלשונו, שלדעתו - לא שנא.

4  מובן שניתן לקרוא בתורה ללא ברכה, כאדם הקורא בתורה, אך יש לבחון היטב, אם אמנם יש למתענים עניין במעשה כזה, כשההלכה אינה מסדירה אותו בצינורות המקובלים.

5   בשו"ע (סע' ב) תלה את שני הדינים - קריאת-התורה ואמירת "עננו" כברכה בפני עצמה - בהגדרת התענית כתענית-ציבור או כתענית יחיד, וזה לשונו: "ויש נוהגין לדונו כתענית יחיד, שאף ש"ץ אינו אומר עננו אלא בשומע תפילה, ואין מוציאין ס"ת". וזאת, על-פי דבריו ב"בית יוסף", בהם חיבר את עניין קריאת-התורה הנזכר בתוספתא (כנ"ל הע' 1) לעניין הוספת ברכה הנזכר ברא"ש (כנ"ל הע' 1): "ונראה דמאחר שהם יכולים לקבוע ברכה - קורין ויחל, דהא הטעם שנתנו אביו ורבו של הראבי"ה [=ר' יואל וראב"ש הנזכרים ברא"ש הנ"ל] שלא יקראו ויחל - הוא משום דכיחידים דמו, ותניא בתוספתא 'אין קורין בתורה בתענית יחיד', וכמ"ש בשמם בפסקי הרא"ש. וכיוון דהרא"ש סבר דכציבור חשיבי לענין לקבוע ברכה - ה"ה דחשיבי כציבור לענין קריאת ויחל, וכן נראה ממ"ש רבינו [=הטור] בסוף סימן זה בשם רב שר שלום...".

6  רמ"א (סי' תקסו סע' א) בסתם על כל תענית-ציבור, ועל המבקש לחלק להביא ראיה. ויתר על כן, הציע "לחם משנה" (הל' תענית פ"א סוף הל' ב) לחלק בדעת רמב"ם ו"בית יוסף" להיפך: שבתעניות הקבועות אין מפטירין, ודווקא באלו שגוזרים על הציבור - מפטירין].

7  ברכות (לב ע"ב) [וראה מה שכתב הראי"ה קוק ב"עין אי"ה" שם (הובא גם בהקדמה ל"עולת ראי"ה", "תפילה ותורה", אות ז), באשר לייחס בין התפילה המאוזנת לדימעה המשתפכת]. ויה"ר שתזכו לפתיחת שערי שמים, לחן ולחסד ולרחמים.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר