שנת תש"ע | שבת פרשת קרח

פרשת השבוע: על מטרה, אמצעים ו"אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים"

מכיוון שנשאלנו ע"י קוראים רבים על דברינו לפרשת שלח מהשבוע שעבר, נתעכב גם הפעם על הקשר שבין המרגלים  שנשלחו ע"י משה, למרגלים שפעלו בשרותו של דוד וללקח לדורות משתי הפרשיות.

מתוך כך, בסוף דברינו נעיר גם הערה על פרשת קרח.

אחת השאלות שהגיעו  הייתה מנין לנו - מתוך הכתובים, כי הנביא רוצה לקשר את פרשת "מרד אבשלום" ומרגלי דוד לפרשיית מרגלי משה? וכן, מה משמעות הקשר בין הפרשיות, מבחינת הלקח לדורות?

כאשר המרגלים מעלים ספק אם כדאי בכלל להתקדם לעבר ה"ארץ המובטחת", בגלל הקשיים העצומים הצפויים בעתיד הקרוב והרחוק, הם מטילים ספק במטרה שהציב לעצמו משה עוד מנעוריו ושהוגדרה לו במדויק במעמד הסנה. משה הקדיש את חייו לשחרור העם מעול המשעבד המצרי ולהוצאת העם ממצרים, כדי להביאו אל ארץ ישראל "ארץ זבת חלב ודבש". לעומת זאת טוענת כל העדה:

"...לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה יְקֹוָק מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה"

                                                                     (במדבר י"ד ב-ג).

על כך עונים יהושע וכלב:

"וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ יְקֹוָק וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם ז-ח).

כשדוד ניצב בפני האפשרות שכל מפעל חייו יתמוטט, הוא נוקט באותו מטבע לשון:

"אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי יְקֹוָק וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהו: וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו" (שמואל ב ט"ו כה).

אין ספק כי אמונתם של יהושע וכלב היוותה דוגמא לדוד ולשונם השפיעה לפחות רוחנית על לשונו.

כאן המקום גם לעשות את ההבחנה בין משה יהושע וכלב לבין דוד. למשה -ודרכו ליהושע וכלב - הייתה התגלות אלקית שהתוותה את הדרך וסימנה את המטרה. לכן, לא היה כל ספק "ארץ חפץ"  טובה מאוד מאוד ושום קושי לא יכול לעמוד בפני ההחלטה האלקית לתת את הארץ לבניו - עם ישראל - עם "מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר". "אִם חָפֵץ" - מעין שאלה רטורית בלבד.

לעומת זאת, אצל דוד מדובר על שני תסריטים אפשריים:

האחד הוא אכן שהקב"ה יחזיר אותו לירושלים ודוד יוכל להתקדם בדרך להשלמת משימת חייו - הפיכת ירושלים למרכז חייו של עם ישראל מבחינה לאומית ומבחינה רוחנית.

אבל במקביל קיימת גם אפשרות אחרת:

"וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו" (שם כו).

כאן מתגלה עוצמתו של דוד, דבקותו במטרה איננה מקדשת את האמצעים. גם אם הקב"ה לא יחזירו לירושלים, אע"פ שהוא מאמין גמור כי זה האידיאל הקדוש ביותר, הוא מקבל בהכנעה את רצון ד' ומבטל בפניו את חפצו.

מכאן נעבור לפרשת קורח. קורח מאמין גם הוא באידיאל קדוש: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". אבל שותפיו אינם מאמינים בקב"ה ובהבטחותיו לעמו. מבחינתם ארץ מצרים היא "ארץ חפץ". היציאה ממצרים היא יציאה: "מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ"

                                                                                                       (במדבר ט"ז יג).

הלקח לדורות פשוט,

אין לנו כל ספק כי ארץ ישראל היא הארץ המובטחת - היא "ארץ חפץ" –

"אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא  זָבַת חָלָב"!

אין לנו כל ספק כי אנו בדרך להושבת "עַם שְׂרִידֵי חָרֶב" בארצו

ובדרך להשגת "הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל"!

מאידך גיסא, תמיד נזכור כי המטרה הקדושה איננה מקדשת את האמצעים.

גם בזמנים קשים, כשהעננים מתקבצים והחושך מכסה ארץ נאמין בכך

ונקבל עלינו עול מלכות שמים.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר