שנת תשע"א | שבת ויצא

שו"ת במראה הבזק: כיבוד בזימון למי שאכל מאכלים שברכתם שהכל, עץ ואדמה

לונדון, בריטניה                London, United Kingdom                                

טבת תשס"ו

שאלה

האם אדם שהשתתף בסעודה, אכל עם הציבור מאכלים שברכתם שהכל, העץ ואדמה
(­­­­ייתכן שגם אורז שברכתו מזונות) אבל לא נטל ידיו, יכול להיות המזמן בברכת המזון?

תשובה

הזימון נחשב כברכה שנאמרת על-ידי המזמן, והוא מוציא בה את השומעים ידי חובה¹. מעיקר הדין המזמן מוציא את השומעים ידי חובה אף בכל ברכת המזון², אלא שכיום לא נהגו כך, מחשש שלא יקשיבו לו כראוי לאורך כל הברכה, ולא יצאו ידי חובה³.

מי שאכל דברים שאינם פת אינו חייב כמובן בברכת המזון, וכן אינו חייב בזימון, שהרי "אין זימון לפירות"⁴. מי שאינו מחויב בברכה מברכות הנהנין אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם בברכה זו⁵

יוצאות מכלל זה הן רק ברכות הנהנין שבאכילת מצה, בקידוש ובהבדלה⁶, שדינן כברכת המצוות, שבה גם מי שכבר יצא ידי חובה מוציא אחרים ידי חובה, וזאת מפני שהקידוש וההבדלה מחייבים שתייה (או אכילה במקרה של קידוש על הפת), וכן במצה האכילה היא מצווה⁷.

לכן, מי שהשתתף בסעודה ולא אכל פת אינו יכול לזמן ולהוציא אחרים ידי חובת ברכת הזימון⁸. בכל מקרה, הוא יכול להצטרף לזימון כאשר אחר מזמן. בזימון בעשרה – לכל הדעות, ובלבד ששבעה מתוך העשרה אכלו פת⁹, ובזימון בשלושה – לדעות אחדות דווקא כשאכל דגן, ויש אומרים שאפילו אכל ירק, ויש אומרים שלשלושה אין אפשרות לצרף כלל מי שלא אכל פת¹⁰.

יתר על כן, אפילו כשכולם אכלו פת אלא שאחד אכל רק כזית והאחרים כדי שביעה – הדין הוא שלכתחילה יזמן מי שאכל כדי שביעה, ולא מי שאכל רק כזית, שחיובו בברכת המזון הוא רק מדרבנן¹¹, אלא שלעניין זה נפסק שאין הדין כן כשאינו מוציא את האחרים ידי חובת ברכת המזון, אלא רק ידי חובת הזימון¹².

_________________________________________________________________________

1     לשון הגמרא בברכות (מו ע"א): "עד היכן ברכת הזמון?" וכן שם (מח ע"ב): "'ואכלת ושבעת וברכת' – זו ברכת הזן, 'את ה' אלוקיך' - זו ברכת הזימון".

2     כפי שהדגיש ה"משנה ברורה" (או"ח סי' קפג ס"ק כז), וכפי שמשמע מהמקורות שלהלן, בהערה 3.

3     שו"ע (או"ח סי' קפג סע' ז). הנימוק מבואר ב"בית יוסף" (שם), בשם "אורחות חיים" ו"שיבולי הלקט".

4     חולין (קו ע"א ורש"י שם), שו"ע (או"ח סי' ריג סע' א).

5     ראש השנה (כט ע"א), שו"ע (או"ח סי' קסז סע' יט).

6     שו"ע (או"ח סי' קסז סע' כ, סי' רעג סע' ד) על-פי הגמרא (ראש השנה כט ע"א). ולגבי הבדלה, "פרי מגדים" (ב"משבצות זהב" סי' רצו סוף ס"ק ה) ו"משנה ברורה" (שם ס"ק לב). ועיין ב"משנה ברורה" (סי' קסז ס"ק צה וסי' תפד ס"ק ד), שהוסיף גם ברכת המוציא בליל א' של סוכות וברכת פרי האדמה על הכרפס (והמרור) בליל הסדר.

7     שו"ע (או"ח סי' רעג סע' ד) הנ"ל, "משנה ברורה" (שם ס"ק יז-יט, ובסי' קסז הנ"ל ס"ק צה-צו).

8     רמב"ם (ברכות פרק ה הל' ח), שו"ע (או"ח סי' קצז סע' ב): "והוא שיהיה המברך מאוכלי הפת". "משנה ברורה" (שם ס"ק יג): "כיון שהוא מוציא את חבריו בברכת הזימון". המקור לכך הוא בסוגיה בברכות (מח ע"א), שמסקנתה: "לעולם אין מוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן". וברש"י: "ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק, אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן... כיון דמיחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה, ומוציא רבים ידי חובתן... ובעל הלכות גדולות פסק דוקא דאכלו אינהו כזית... אבל אכלו ושבעו לא מפיק".

       הגרז"נ גולדברג ציין לדברי התוספות (ד"ה עד בסוגיה הנ"ל), והרא"ש שם (ברכות פרק ז סי' כא), שלדעתם הלכה זו אינה נובעת מהדין הכללי של ברכות הנהנין (שמקורותיו צוינו בהערה 5), שכן יש לחלק בין מצבו של אדם הרוצה לאכול שאינו מחויב בברכה, שהרי בידו שלא לאכול (חוץ מאשר בקידוש וכדומה), לבין מי שכבר אכל, שכעת הוא חייב לברך, והיה מקום לומר שאחר יוכל להוציאו ידי חובתו מדין ערבות כמו בברכת המצוות, אלא שצריך לאכול כזית דגן כדי שיוכל לומר "שאכלנו". עיין שם במהרש"א, שהקשה על דברי התוספות, מדוע באמת לא די באכילה כלשהי, לאו דווקא של דגן, לשם כך? וכתב "ויש לישב", וכן עיין על דברי הרא"ש "מעדני יום טוב" (אות י) ו"בתפארת שמואל" (אות יז), וכן ב"מלוא הרועים" (בהגהות על הרא"ש), שרצה לומר שלפי סברת הרא"ש די באכילת כזית משבעת המינים, אך כפי שציין בגמרא לא משמע כך, וגם הטור בקיצור פסקי הרא"ש הבין שלא די בכך (ואכן כך משמע מסוף דברי הרא"ש, שמתלבט אם די באכילת דגן שאינו פת כמשמעות הלשון "כזית דגן", ומשמע שלגבי דברים אחרים ברור לו שאין די בהם. ואולי הסברה בכך היא שחז"ל קבעו לומר לשון "שאכלנו" דווקא על דגן, שנחשב לעיקר מזונו של אדם, ואולי לכך התכוון גם המהרש"א במה שכתב "ויש לישב").

       ועיין עוד ברבינו יונה (לה ע"ב מדפי הרי"ף) וב"חידושי אנשי שם" (אות א) וב"שלטי הגיבורים" (שם אות ב), וכן ברשב"א בסוגיה. נראה שהמחלוקת בין בעל "הלכות גדולות", רש"י ורבנו יונה לבין התוספות, הרא"ש וסיעתם היא בשאלה אם הדין שבברכת הנהנין אין אדם מוציא את חברו ידי חובה אם אינו נהנה בעצמו נובע מכך שאדם אינו ערב לחברו על דבר שחברו אינו חייב בו (עדיין) – וזו סברת התוספות וסיעתם, או מכך שחיוב ערבות במצוות אינו עומד אלא על מי שבעצמו חייב כעת במצווה (או שבעיקרון חייב אלא שכבר יצא ידי חובתו), ולא על מי שבעצמו אינו חייב, וכל עוד האדם אינו אוכל אין הוא חייב בברכה שלפני האוכל או בברכה שלאחריו – וזו סברת בעל "הלכות גדולות", רש"י וסיעתם. ושמא זה גם טעמם של הרמב"ם והשו"ע וסיעתם, המצריכים דווקא אכילת פת ממש, ואינם מסתפקים באכילת דגן שאינו פת. הסבר זה מתאים במיוחד לאור העובדה שה"בית יוסף" (סי' קצז) מדייק מהרמב"ם כדעת ה"הלכות גדולות", ומה שה"בית יוסף" עצמו פסק שצריך דווקא פת, אך לא פסק כמותם, שלא די באכילת כזית כדי להוציא ידי חובה את מי שאכל כשיעור שביעה – ייתכן שזה מפני שעדיין יש לחלק (כדעת רש"י) בין מי שחייב בברכת המזון, לפחות מדרבנן, לבין מי שלא אכל פת כלל, וכן יש לצרף את שיטות הראשונים הפוסקים שיש חיוב בברכת המזון מדאורייתא אף בכזית.

9     שו"ע (או"ח סי' קצז סע' ב), על-פי הסוגיה בברכות (מח ע"א), "איצטרופי מצטרף".

10   שו"ע (שם סע' ג).

11   שו"ע (או"ח סי' קצז סע' ד) עיינו שם בטור וב"בית יוסף", המביאים דעות ראשונים הסוברים שדין זה הוא לעיכוב, ולהלכה נפסק שאינו אלא דין לכתחילה (וראה מה שכתבנו בעניין בהערה 8).

12   ב"בית יוסף" (שם) על-פי תשובת הרמב"ם, וב"משנה ברורה" (שם ס"ק כג).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר