שנת תשע"א | שבת קדושים

שאלה

א.    מהי הגדרת חולה שאין בו סכנה?

ב.    האם יש הבדל בין ההגדרה לעניין הלכות שבת לבין ההגדרה לענייני איסור והיתר או פטור מתענית?

תשובה

א.   הגדרת "חולה"¹ היא אדם ש"נפל למשכב"², כלומר מרותק רוב הזמן למיטתו, עקב כאבים או בעיה רפואית אחרת, בניגוד למי שאמנם סובל מ"מיחוש" אך "מתחזק והולך כבריא"³.

ב.     מי שסובל מכאבים עד ש"חלה כל גופו", היינו כאבים בכל הגוף או כאבים באזור מסוים (או  חום⁴ וכדומה) שמחמת עוצמתם נחלש כל הגוף, דינו כ"נופל למשכב", "אף על פי שהולך"⁵ ואינו רתוק למיטה.

ג.      מי שיש סכנה לאחד מאבריו נחשב "חולה"⁶, להלכה מתירים לו אף דברים מסוימים שאין  מתירים לשאר "חולה שאין בו סכנה"^{7 8}.

ד.   אין חילוק בהגדרת "חולה" בין דיני שבת, איסור והיתר ותעניות⁹, אך ישנם מצבים שאינם 
מוגדרים "חולה" ובכל זאת הקלו בהם לגבי חלק מהתעניות, כדרך שהקלו בחולה¹⁰.

ה.    שאלתך, וממילא גם התשובה, הנן כלליות. למעשה ישנם בדינים אלה פרטים רבים, וראוי – בפרט   כשהשאלה צפויה מראש – להיוועץ ברופא ואח"כ ברב בכל מקרה לגופו. זאת לאור העובדה שבנושא כזה גם החמרה מספק אינה פתרון ראוי, שכן אין לגרום לסבל מיותר. ישנם גם מקרים שמצב הנראה למי שאינו איש מקצוע כחולי שאין בו סכנה הוא באמת חולי שיש בו סכנה.

___________________________________________________________________

1 הגדרנו "חולה" ולא "חולה שאין בו סכנה", שכן זו מהות ההגדרה הרלוונטית. כל ההיתרים שנאמרו בדינו של חולה נובעים מעצם הגדרתו ככזה, ואילו המינוח "שאין בו סכנה" אינו אלא מינוח שבא לצמצם את ההיתרים ולהוציא חולה זה מכלל מי שהותרו לו (כמעט) כל האיסורים משום פיקוח נפש. עיינו עוד לעיל תשובה לד הערה 1.

2 לשון השו"ע (או"ח סי' שכח סע' יז) הפותח בפירוט דיני חולה שאין בו סכנה. כאמור, "נפל למשכב" הוא עצם הגדרת "חולה", שכהמשך לה אומר השו"ע "ואין בו סכנה".

3 לשון השו"ע (שם סע' א).

4 כך מסתבר, כיוון שתוצאת החום היא חולשת כל הגוף, כמו בכאבים המביאים לתוצאה דומה, וכך משמע ב"משנה ברורה" (שם ס"ק כ), שמדבר על "קדחת", כלומר חום "המצוי" (להבדיל מ"קדחת חם ביותר" שנזכרה בשו"ע שם בסע' ז, שיש בה סכנה) שמותר לחלל שבת עבור הלוקה בה באמצעות גוי, היינו כדין חולה שאין בו סכנה. ועיין ב"שמירת שבת כהלכתה" (פרק לג סע' א אות ב, ובהערה ב שם).

5 רמ"א בשו"ע (שם סע' יז).

6 משמעות לשון השו"ע שם שפשוט שזה נקרא חולה, והדיון הוא רק אם יש הבדל בינו לבין שאר חולים.

7 הדעה השנייה והשלישית (שכתב השו"ע שהעיקר להלכה כמותה) בשו"ע שם.

8 להרחבת היריעה בנושא זה של הגדרת חולה (שאין בו סכנה) ודיניו ניתן לעיין גם ב"נשמת אברהם" (או"ח סי' שכח, בעיקר בסע' יז הנ"ל). ברוב המקרים סכנת אבר אחד הופכת מיד לסכנת חיים. עיינו גם לעיל בתשובה לד הערה 1.

9 כך משמע מן העובדה הפשוטה שלא הוזכרה בהלכות איסור והיתר או תעניות כל הגדרה אחרת. יתר על כן, באיסור והיתר אין היתרים רבים לחולה שאין בו סכנה, שכן באופן כללי גם הוא אסור אפילו באיסורי דרבנן, לדעת השו"ע. שני דברים בלבד הותרו לחולה שאין בו סכנה בענייני איסור והיתר: הנאה מאיסור "שלא כדרכו" (יו"ד קנה סע' ג, מקור ההיתר בפסחים כה ע"ב: רבינא דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה. אמר ליה: אימור דאמור רבנן בשעת סכנה,  שלא בשעת הסכנה מי אמור  אמר ליה?... איכא דאמרי אמר ליה מידי דרך הנאה קא עבידנא", ועל-פי המבואר שם כד ע"ב: "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן... איכא דאמרי, אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן". וביארו התוספות (שבועות כב ע"ב ד"ה אהתירא קמשתבע), ש"אפילו איסור בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן". ועיין שם בשו"ע, שלדעת הרמ"א מותר גם ליהנות כדרכו באיסורי הנאה דרבנן, אך לא לאכלם או לשתותם). לגבי בישולי עכו"ם, היתר זה אינו מוזכר בשו"ע בהלכות אלה (אם כי הוא משתמע בעקיפין מהרמ"א שם יו"ד קיג סע' טז), אלא דווקא בהלכות שבת (משום שעיקר הצורך בהיתר הוא בשבת, שבה ישראל לא יכול לבשל) בסי' שכח סע' יט, שהוא המשכם הישיר של הסעיפים הקודמים לו, וברור מכך שהגדרת חולה לעניין זה זהה להגדרתו שבסעיף יז לעניין שבת.

10עוברות ומניקות פטורות (כל כ"ד חודש) מעיקר הדין מכל הצומות, מלבד יום הכיפורים ותשעה באב, אף שאינן מוגדרות כחולות (רמ"א או"ח סי' תקנ סע' א, ועיין שם שכתב שאמנם כך עיקר הדין, אך אם אינן מצטערות הרבה נהגו להחמיר). בתענית אסתר פסק הרמ"א (או"ח תרפו סע' ב) שגם מי שסובל מכאב עיניים (היינו כאב מקומי שאינו מוגדר כחולה) ומצטער הרבה – אינו חייב להתענות (אך יפרע את התענית אחר-כך).