שנת תשע"א | שבת במדבר

 ג. בימינו נפוצים ניתוחי פרות חולבות שעלולים להטריף את הבהמה⁴, בעיקר כתוצאה מניקוב  הקיבה⁵.כיוון שניקוב הקיבה מתאחה לאחר זמן קצר, ניתן לסמוך על הפוסקים הסוברים  שבהמה שנטרפה ולאחר מכן נתרפאה חוזרת לכשרותה⁶, ואין לאסור את החלב⁷.

__________________________________________________________

1   שו"ע (יו"ד סי' פא סע' א).

2  ככלל, יש לדעת שכאשר קבעה התורה שיש ללכת אחרי הרוב אין כוונתה לכללי הסטטיסטיקה הידועים לנו, ונמשיך לבאר את הדברים. נקדים ונאמר שבסוגיות הש"ס מצינו שני סוגים של רוב: רובא דאיתא קמן ורובא דליתא קמן. רובא דאיתא קמן (=רוב שישנו לפנינו) הוא מקרה בו יש לפנינו תערובת מוגדרת של אסור ומותר, כאשר יש לנו ידיעה ודאית על כמות המותר וגם ידיעה ודאית על כמות האיסור. דין זה נלמד בגמרא (חולין יא ע"א) מהפסוק: "אחרי רבים להטות". במקרה כזה יש צורך לנהוג על-פי כללי ביטול ברוב שנקבעו בהלכה (שו"ע יו"ד סי' צח, קט). לדוגמה, חתיכת בשר נבלה שנתערבבה עם עוד חתיכות מותרות, החתיכה האסורה מתבטלת ברוב של חד בתרי, ואם יש רוטב אז יש צורך בביטול בשישים, כיוון שביטול של תערובת לח בלח אינו ברוב אלא בשישים.

לעומתו, יש סוג שני של רוב, רובא דליתא קמן (=רוב שאינו לפנינו). ברוב זה איננו דנים על תערובת ודאית של אסור ומותר לפנינו, אלא אנו שואלים עצמנו אם המונח לפנינו שייך לרוב הנורמטיבי והטבעי שקיים בעולם, או אולי הוא חריג השייך למיעוט. רש"י (שם) מסביר שמקורו של דין זה הוא מאותו הפסוק, או מהלכה למשה מסיני. לדוגמה, רוב הבהמות אינן טרפות, ולכן מותר לשתות את החלב של הבהמה שנחלבה. וכן, רוב נשים אינן איילוניות ורוב גברים אינם סריסים, ולכן יבם קטן שבא על יבמה קטנה ימשיכו לחיות זה עם זו, ואין אנו חוששים שמא יימצא הוא סריס או היא איילונית, ונמצא שבא על אשת אחיו שלא במקום מצווה.

לא מצאנו בש"ס מקום שבו התייחסה הגמרא בסוגיות של רובא דליתא קמן לשאלת ביטול ברוב. ניתן לומר שזה בגלל שהגמרא דנה בסוגיות אלו תמיד על פרט ספציפי, ושואלת לגביו אם הוא חריג או שייך לרוב מסוגו שבעולם ובטבע. אך נראה כי באופן מהותי אין מקום לשאלת הביטול ברוב כאשר אנו עוסקים ברובא דליתא קמן, בגלל שאין ודאות של איסור לפנינו. יש להוסיף כי בעלמא דנו האחרונים אם הכרעה מכוח רוב היא הכרעה ודאית, או שגם אחרי ההכרעה הספק נשאר, אלא שהוא מוכרע הלכתית. ר' עקיבא אייגר (תניינא קח) כותב שלגבי טרפה מוכח מהגמרא שהוי כוודאי. כך משמע גם מדברי ה"חתם סופר". ה"חתם סופר" (שו"ת "חתם סופר" ד אבה"ע ב סי' קמז) טוען שלמרות שבתחילת סוגיית הגמרא בחולין הגמרא מסתפקת וחושבת שרובא דאיתא קמן הוא רוב טוב יותר מרובא דליתא קמן, ואי אפשר ללמוד את השני מן הראשון בקל וחומר, בגלל שברובא דאיתא קמן יש היתר ברור ומוגדר לפנינו, הרי שלמסקנת הגמרא רובא דליתא קמן הוא טוב יותר מרובא דאיתא קמן, וזאת בגלל שאין לפנינו בוודאות איסור. ראה עוד ב"דברות משה" לגר"מ פינשטיין, שמסביר מדוע רובא דליתא קמן טוב יותר מרובא דאיתא קמן, וכן ב"שערי יושר" לגר"ש שקופ, שמסביר את רובא דאיתא קמן כהוראה התנהגותית, לעומת רובא דליתא קמן, שהוא בירור שהדבר מותר. לכן גם בשאלת כשרות החלב – אין זה משנה כלל אם חולבים כל פרה בנפרד או שחולבים מספר גדול של פרות יחד. כיוון שאין איסור ודאי לפנינו, הרינו דנים בשאלה זו ככל שאלה של רובא דליתא קמן, ותולים שהבהמות שמהן הגיע החלב שלפנינו הן כולן כשרות ומותרות באכילה, ואל לנו להזקק לבטל את המיעוט שאיננו בנמצא.

3 זאת ועוד, נראה שאנו דנים על כל בהמה ובהמה בפני עצמה ותולים שהיא כשרה ואיננה טרפה, ולכן גם אם אחר-כך נתערב חלב של הרבה בהמות יחד – אין כאן שום חשש, כיוון שכבר הכרענו על כל פרה ופרה שאינה טרפה. ודומה הדבר למקרה שבו נמצאו ברחוב עשר חתיכות, ובעיר קיימות שמונה חנויות המוכרות בשר כשר, ושתי חנויות המוכרות בשר שאינו כשר. האם נאמר שיש לפנינו שתי חתיכות אסורות, כיוון שמבחינה סטטיסטית עשרים אחוזים מהבשר שנמצא בעיר אינו כשר? ודאי שלא. אנו דנים על כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה, ותולים שבאה מהחנויות הכשרות, ואיננו צריכים "לבטל" את שתי החתיכות ה"אולי אסורות" בשמונה החתיכות הכשרות, אלא הכול מותר, כיוון שכבר הכרענו על כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה, וכך גם בנדון דידן. גם "מנחת אשר" (שמות סי' מד) דן בשאלה זו, והתיר מסיבה זו.

ראה עוד בשו"ת "משנה הלכות" (יא סי' קיד; יב סי' רסה), שעסק בשאלת החיוב של הגהת מחשב לספרי תורה על מנת לצאת מחשש טעויות, ובדרך אגב דן גם בשאלת החיוב לצלם את הפרות החולבות ברנטגן על מנת לבדוק שאינן טרפות, ומסקנתו היא שיש לסמוך על רוב גם כאשר ניתן לבדוק: "ואם יבא אחד להחמיר ויאמר באמת שלא נשתה חלב ולא נאכל בשר ולא נברך על המאכלים, והוא יעשה עקסריי (=שיקוף רנטגן) על כל בהמה ועוף ואח"כ יאכל, וילך ויטרוף את כל העולם ויאמר עליהם שהם אוכלי נבילות וטריפות ומברכים ברכות לבטלות מפני שבירר ע"י ה'עקסריי מאשין' (מכונת שיקוף) ומצא שלשים בהמות טריפות למאה, וא"כ נתברר שיש כאן טריפה ודאי בכל מאה בהמות, והיאך נסמוך ונאכל בלי בירור כיון שאפשר לברר ודאי – לא נאבה ולא נשמע לו, וא"כ מ"ש ברכת הנהנין שלא חוששין לבטלתה מברכת התורה (=כוונתו לברכה על ספר תורה שלא נבדק במחשב, והעולה לתורה אולי מברך ברכה לבטלה) ומ"ש איסור טריפות שעובר כל אחד ואחד איסור דאורייתא על כל כזית ורביעית ובכל יום ואין חוששין לה, מפני שהתורה סמכה על הרוב ואין צריך לבדוק יותר, ולא אצריכוהו בדיקה כלל, לא בידי אדם וכ"ש ב'מכונה עקסריי' בלע"ז ואנן לא נתנה לנו תורה רק לעינינו, ולמה ניחוש להמחשב".

עיין בשו"ע (סי' צט ס"ק ו), והגר"א וה"פרי חדש" (ס"ק כא) מקלים בעניין "חוזר ונעור" בתערובת של מין במינו לח בלח, ואף מצרפים את האיסור הראשון להיתר לבטל את האיסור האחרון.

הגרנ"א רבינוביץ' מפקפק בנתונים המופיעים בשאלה, שהרי הסטטיסטיקה לא נקבעה על-פי פרות שנחלבות עתה, שהן הפרות הטובות והבריאות יותר, אלא בפרות שנחלבו בעבר, ולאחר שירדה תפוקתן נשחטו ונמצאו טרפות. אין בפרות זקנות וחולות אלו, לדעתו, כדי ללמד על כלל הפרות החולבות הבריאות, וממילא השאלה מעיקרא ליתא.

4 נראה שלמרות שניקוב הקיבה נעשה במכוון על-ידי מגדלי הפרות, ולדעתם אין בפעולה הניתוחית משום הרעת מצבה של הבהמה, אלא להיפך – לדעתם פעולה זו מצילה את הבהמה, עם כל זה נראה שאין מקום לטענה שהמציאות השתנתה מזמן חז"ל. סברה זו אינה רלוונטית (לקמן נדון בשאלת יכולתה של טרפה לחזור לכשרות אם נרפאה, אך לא בכך אנו עוסקים בהערה זו), וכך הורו חכמי כל הדורות, ראשונים ואחרונים.

הרשב"א (שו"ת הרשב"א א סי' צח) נשאל על בהמה שמן הדין אמורה להיות טרפה אבל אנו רואים שהיא חיה יותר מי"ב חודש, אם ניתן לומר שיצאה מגדר טרפה, שהרי הכלל בגמרא הוא "סימן לטריפה י"ב חודש" (חולין נז ע"ב), וכפי שהסביר שם רש"י: "אם כך חיה בידוע שלא נטרפה". הרשב"א עונה שהטרפות שמנו חכמים הן אסורות ואין ביכולתן לחיות, אפילו על דרך המקרה, והמעיד על כך אינו נאמן ואין מקבלים את דבריו, "וכל מי שמכשיר זה נראה בעיני כמוציא לעז על דברי חכמים". מציאות כזו לא תיתכן לפי הרשב"א, ולכן אמר שהמעיד על כך התבלבל והחליף בהמה בבהמה, או שטעה בהערכת משך הזמן וטרם עברו י"ב חודשים. אם הוא בכל זאת נשאר איתן בדעתו, נראה שהוא משקר, וכלשון הרשב"א: "ויבטל המעיד ואלף כיוצא בו ואל תבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים הנביאים ובני נביאים, ודברים שנאמרו למשה מסיני".

לעומתו סובר הרמב"ם שאין לנסות וליישב את המציאות עם ההלכה בנושא זה: "וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה, אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין, ואפשר שתחיה מהן – אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר 'על פי התורה אשר יורוך'" (שחיטה פרק י הל' יג). בהסבר הדברים, מדוע איננו חוששים למציאות המשתנה, כתב ה"חזון איש" (יו"ד סי' ה): "והנה היה צריך להקבע בב' אלפים תורה דיני הטריפות לדורות... והיו קביעות הטריפות כפי השגחתו ית' בזמן ההוא, ואותן המחלות שהיו פרוונקא דמלאכא דמותא בזמן ההוא שלא נתן הקב"ה רפואת תעלה להן, המה הטריפות שאסרתן התורה בין בזמן ההוא ובין בזמן של הדורות הבאים". כעין זה כתב גם הרב משה פינשטיין ב"אגרות משה", (אבה"ע ב סי' ג ענף ב), אלא שלדעתו הרגע שבו נקבעו הטריפות הממיתות הוא זמן מתן תורה. הוא מדגיש שלמרות שהפעולה נעשתה במכוון, אפילו על-ידי רופאים, כדי להציל את האדם או הבהמה, אף-על-פי-כן יחשבו כטרפה. למרות שלעניין דין טרפה באדם פסק הרמב"ם שהמדד הקובע הוא אומדנת הרופאים, מסביר הרב פינשטיין שאין בכך סתירה, כיוון שלעניין טרפות הבהמות מנתה המשנה במפורש את סוגי הטרפות שמנו חכמים, ואם הדין אמור להשתנות מדור לדור ומתקופה לתקופה לא היה למשנה למנותן, כשם שלא מנתה את סוגי הטרפות באדם. להלכה, אין הבדל בין הרשב"א לרמב"ם, ושניהם יאסרו את הבהמה.

5 ניתוח לניקוב הקיבה נעשה בעיקר לפרות חולבות. לפעמים, כתוצאה מהצטברות גזים בקיבת הבהמה, הקיבה מתנפחת ועולה למעלה. מציאות זו אינה נוחה לפרה, ומכבידה עליה. היא אוכלת פחות, וממילא תפוקת החלב שלה יורדת באופן משמעותי. מטרת הניקוב הוא להשיב את המצב לקדמותו.

6 המציאות בארץ בעניין ניתוחי הפרות החולבות טובה יותר מאשר בחו"ל. הרב זאב וייטמן ("הליכות שדה" 94, עמ' 14-29, ובמיוחד עמ' 23-27) סקר את סוגי הניתוחים השונים בארץ ואת מעמדם ההלכתי, והסיק שבארץ גם ללא פיקוח אין לחשוש ולהימנע משתיית חלב. מובן שעדיף לפקח על הניתוחים, וזהו המצב כיום בארץ. חברת "תנובה" מפקחת על הניתוחים שנערכים בארץ, כך שכמעט אין חשש לחלב טרפה שמגיע למחלבות. על דרכי הפיקוח על החלב בישראל, עיין במאמרו של הרב זאב וייטמן ("תחומין" כב, עמ' 463-468; "בנתיב החלב" – סוגיות הלכתיות בתעשיית החלב, עמ' 105-112, וכן בחלקה הראשון של חוברת זו, עמ' 11-25, במאמרים העוסקים בשאלת טרפה מניתוח קיסרי ובחשש עירוב חלב טרפה מבהמות מנותחות). בחו"ל הבעיה חריפה יותר, גם בגלל שאין פיקוח על הניתוחים, וגם בגלל העובדה שיש מקומות שבהם נעשים ניתוחים שבהם נוקבים בוודאות את קיבת הבהמה.

נסביר את עיקרי הסוגיות שבהן נחלקו הפוסקים. הגמרא (חולין סח ע"ב) דורשת את איסור אכילת איבר מן הבהמה שיצא מחוץ למעי אמו וחזר קודם שנשחטה מן הפסוק: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו": "מה תלמוד לומר – לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שאף על פי שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו – מותרין, יכול אף זה כן? תלמוד לומר טרפה. מאי תלמודא? אמר רבה: כטרפה. מה טרפה, כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר – כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר". מברייתא זו משמע שדין פשוט הוא בטרפה, שאינה חוזרת להיתרה. הדין הוא פשוט כל-כך, עד שהוא עצמו מהווה מקור לאיסור אכילת איבר שיצא חוץ למעי אמו וחזר, שאין לו מקור ברור לאיסור מלבד ההיקש לטרפה. אלא שהיא גופא קשיא – מנין לגמרא שטרפה שחזרה למצבה הקודם אינה חוזרת לכשרותה? וכי זו הלכה למשה מסיני? נראה שאין רצונה של הברייתא ללמדנו דין בדיני טרפה, אלא להשוות דין איבר שיצא וחזר למציאות של טרפה, ודבר זה הוא פשוט וברור בגמרא, שטריפה אינה חיה, וממילא אין לה היתר. אבל בהמה שסרה ממנה טרפותה ניתן לאכלה כיוון שאינה עוד בגדר טרפה. נראה שמהסוגיה בחולין (מח ע"א) יש ראיה לכך שטרפה יכולה לצאת מידי טרפותה: "אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ריאה שנקבה ודופן סותמתה – כשרה. אמר רבינא: והוא דסביך בבשרא". ומסביר שם רש"י, שהבהמה אינה טרפה כיוון שזו סתימה מעלייתא. מסקנת הגמרא שם היא שקרום שעלה מחמת המכה בריאה זו סתימה שאינה טובה, והבהמה נשארת טרפה. מסוגיה זו נראה לכאורה שיש פעמים שבהן למרות שהבהמה נטרפה על-ידי נקב בריאה – שזו טרפה שנשנית במשנה (מב ע"א) – אף-על-פי-כן יכולה הבהמה לחזור לכשרותה על-ידי סתימת הנקב בדופן הריאה. וכל מה שמיעטה הגמרא שם הוא מקרום שעלה מחמת המכה, שאינו נחשב לסתימה מעלייתא. אם כן, הכול תלוי באיכות הסתימה של הנקב. במקרה שלפנינו פשוט וברור שתוך ימים ספורים הנקב נסתם היטב ואינו ניכר, והרי זה כריאה שניקבה ודופן סותמתה.

בדעה זו, שטרפה שנתרפאה חוזרת לכשרותה, מחזיק הרב רפאל זיסקינד, בעל ה"תורת יקותיאל" (טריפות סי' מד ס"ק ו), הובאו דבריו ב"דרכי תשובה" (יו"ד סי' מד סע' ו ס"ק ע). גם האדמו"ר מליובאוויטש, הרב מנחם מנדל שניאורסון באגרת לרוגאצ'ובר מאריך להוכיח דין זה, ולחלוק עליו ("אגרות קודש", אוצר אגרות בנושאים שונים, הוצאה מיוחדת לבני הישיבות, תשס"ז, עמ' מ-מא). בעקבות ניתוחי הפרות בימינו כתב כך גם הרב ישראל בעלסקי במאמרו "בענין שאלת חלב טריפה שנתפרסמה מקרוב" ("מסורה" י, עמ' סב-עג) וכן הורה גם הגרנ"א רבינוביץ'.

הרב ולדינברג ("ציץ אליעזר" א סי' כד) מחלק בין בהמה שנרפאת בידי שמים ובין בהמה שאדם ריפא אותה. כאשר אדם ריפא אותה – הרי הייתה טרפה בגלל הנקב, ונחלשה מחמתו, ואין בידי הרפואה כדי להוציאה מטרפותה. אבל כאשר עלתה לה ארוכה בידי שמים – הוברר למפרע שמעולם לא הייתה הבהמה טרפה. אם כן נראה שבמקרה שלפנינו גם הוא יכריע שהבהמה אינה טרפה, כי היא מבריאה מעצמה.

7 יש פוסקים שבהמה שנטרפה וחל עליה שם טרפה שוב אינה באה לידי היתר לעולם, וכפי שמשמע מפשט הסוגיה (חולין סח ע"ב, הובאה לעיל בהערה הקודמת). פוסקים אלו יסבירו את הגמרא בחולין מח ע"א (ריאה שניקבה ודופן סותמתה – כשרה) ששם הבהמה כלל לא נטרפה, בגלל שמעולם לא היה נקב גמור, שהרי עם ניקוב הריאה מיד נסתם הנקב על-ידי הדופן; ושבמקום בו הייתה הבהמה טרפה, ואפילו לרגע, שוב לא תועיל רפואה לבהמה כדי להתירה, וכך לכאורה קורה גם בנידון דידן.

בדעה זו מחזיק רבי יוסף ראזין (הרוגאצ'ובר), כמובא באגרתו של האדמו"ר מליובאוויטש בהערה הקודמת. בעקבות ניתוחי הפרות בדורנו, כתב ה"משנה הלכות" (יג סי' קיג)  שמי שסמך עד עתה על היתרו של הרב פינשטיין בשתיית חלב נכרי, בהסתמך על חוקי המדינה שאוסרים עירוב חלב טמאה בחלב פרה, כמובא ב"אגרות משה" יו"ד א, סי' מו-מט, לא יוכל לסמוך עוד על כך, כי על ניתוחי הפרות שמטריפים אותם, לשיטתו, אין פיקוח או חוק שאוסר זאת. לכך נוטה דעתו של הגרז"נ גולדברג, וכן נראה מדבריו של הרב זאב וייטמן, במאמרו בתחומין (שם), שם חלק על דברי הרב בעלסקי בכמה עניינים, ואנו נעמוד בקצרה על שתי השגות: הרב בעלסקי רצה להוכיח דבריו שטרפה חוזרת להכשירה לאחר שנרפאה מדברי הגמרא (חולין נד ע"א): "דאי בדרי ליה סמא – חיי". צודק הרב וייטמן בהערתו, שסוגיה זו אינה מוכיחה דבר לענייננו, כיוון שהיא אינה עוסקת בטרפה ודאי שמנו חכמים, אלא באותן סוגי מחלות ומכות שלכאורה ממיתים את הבהמה, למרות שחכמים לא מנו אותם. עובדה זו גורמת לגמרא לשאול מדוע שלא ייכללו גם הם ברשימת הטרפות של חז"ל, ועל כך עונה הגמרא שלגבי מחלות ומכות אלו היה ידוע לחז"ל שהבהמה יכולה להתרפא מהם על-ידי תרופות, ולכן אין למנותן כטרפה אפילו אם לא נתרפאו. מסוגיה זו נראה יסוד אחד ברור, והוא שכל סוגי המחלות והמכות שחכמים לא מנו אותן כטרפות הרי זה בגלל שיש להן יכולת להתרפא בדרכי הרפואה, ולכן אפילו אם לא ירפאו אותם והם ימותו – הם לא יהיו טריפה. וניתן לדייק מדברי הגמרא שכל אותן טרפות שמנתה המשנה אין להן כלל יכולת להתרפא, ואפילו על-ידי סמים ותרופות. אם אכן נבין כך, צדק הרב וייטמן שמדברי הרמב"ם (שחיטה פרק י הל' יג) נלמד שאפילו אם באחד הדורות ימצאו רפואה לאי אלו מהטרפות – זה לא רלוונטי, כיוון שאין לנו אלא מה שקבעו חכמים. אבל ניתן להבין את דברי הגמרא גם בצורה אחרת: הגמרא אינה מתייחסת למקרה שבו הטרפות נעלמת מן הבהמה, אלא רק למקרה שהבהמה נטרפה ועכשיו היא ממשיכה לחיות על-ידי סמים ורפואות. כך מדויק מלשון הגמרא "אי בדרי ליה סמא – חיי", אבל לא מתרפאת. לכן, במקרה שבו נעלם הנקב יש מקום לומר שהבהמה כבר אינה מוגדרת כטרפה. כל דברי הרמב"ם מוסבים על מקרה שבו הטרפות נשארה והרופאים טוענים שהבהמה יכולה להמשיך ולחיות כך – ובזה לא נתחשב בדעתם. אבל אם הטרפות נעלמה, אין לנו כלל טרפה לפנינו. בהערה נוספת מעיר הרב וייטמן שהבנה זו שטרפה שנתרפאה חוזרת להיתרה סותרת את דברי הרמב"ם שהובאו לעיל, בהערה 4, שאפילו אם יתברר על-פי חכמת הרפואה שטרפה מסוימת יכולה לחיות – אין בכך כדי להתיר את הבהמה. הרב בעלסקי ודאי לא יחלוק על דברי הרמב"ם הללו, אך נראה שהם אינם מהווים קושי, שהרי הרמב"ם לא כתב שאם הם יתרפאו זה לא יועיל, אלא רק כתב שאם למשל הנקב יישאר והרופאים יאמרו שזה לא מזיק לבהמה והיא יכולה להמשיך ולחיות כך עוד זמן רב – לא ישתנה הדין, כי אין לנו אלא מה שמנו חכמים.

לשיטת פוסקים אלו, נראה שיש לבדוק בכל מקום ומקום את סוגי הניתוחים ואופן ביצועם, ולברר אם הם יוצרים טרפה ודאי או רק ספק טרפה. לכן, במקומות שבהם הניתוחים אינם מטריפים ודאי את הבהמה אלא יוצרים ספק – גם לשיטתם יש להתיר את שתית החלב, כיוון שלהלכה ספק טרפה מותרת לאחר י"ב חודש, וממילא יש לחשוש רק לבהמות שנותחו בשנה האחרונה, ואז הסיכוי להגיע למעלה מ 1/60 הוא נמוך (הרב זאב וייטמן, חלב נכרים בימינו, מתוך "תחומין" כב, עמ' 455-468, ובעיקר עמ' 459-463), אלא שלכאורה יש להיזהר מלחלוב פרות ספק אלו במשך י"ב חודש. ואי אפשר להורות על עירובו בשאר החלב, כיוון שאין לבטל איסור לכתחילה. אך להלכה התירו פוסקים רבים את עירוב החלב של פרות הספק לכתחילה, משתי סיבות עיקריות:

א. הרב צבי פסח פרנק בשו"ת "הר צבי" (יו"ד סי' לו) דן בחשש לטרפותה של בהמה שנותחה על מנת להוציא גזים מהכרס. ראשית הוא מכריע שבהמה זו היא ספק טרפה, ולאחר י"ב חודש היא תצא מספק זה. לאחר מכן, הוא מתיר לבטל את החלב לכתחילה במקום הפסד מרובה, למרות שהכלל הוא שאין מבטלין איסור לכתחילה (הרב וייטמן ב"הליכות שדה", שם, הערה 11, טוען ששפיכת חלב של י"ב חודש היא הפסד של כ-10,000 ש"ח, גם מכירת הפרה לגוי כרוכה בהפסד), כיוון שבספק איסור יש אפשרות לבטל את האיסור לכתחילה בהפסד גדול (מבוסס על רמ"א סי' קט ס"ק ב) כיוון שמושקע בפרה חולבת כסף רב, והמכירה לגוי אינה מכסה את ההשקעה, יש מקום להקל.

ב. גם כאשר יש איסור ודאי, אין איסור לבטלו אם אין כוונה לבטלו, כפי שמצאנו בשו"ע (יו"ד סי' פד סע' יג): "דבש שנפלו בו נמלים – יחממנו עד שיהא ניתך ויסננו". וכתב שם הש"ך (ס"ק לח): "ואין זה משום מבטל איסור לכתחלה, שאסור כדלקמן סימן צט, שאין כוונתנו אלא לתקן הדבש". לכן, כיוון שרוב הרפתנים בארץ אינם שומרי תורה ומצוות, והם אינם מבינים את מושג הביטול, אין כוונתם אלא לחלוב את החלב ולערבו על מנת לשווקו ולא על מנת לבטלו, וממילא אין בזה איסור, כמו בדבש (הרב דב לנדאו, ביטול חלב טריפות, מתוך: "בנתיב החלב" – סוגיות הלכתיות בתעשיית החלב, עמ' 20-25).

במקומות שבהם הניתוחים, לשיטתם, מטריפים את הבהמה באופן ודאי, נראה שיש לבדוק אם בעדר יש שישים כנגד אותם הפרות המנותחות, ואם יימצא כי אין שישים כנגדם – אין להתיר את החלב בשתייה. אם ימצא בעדר שישים כנגד הפרות המנותחות, החלב האסור בטל במותר, והכול מותר לשתייה, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' פא סע' ב): "ואם היתה (=הטריפה) בעדר עם בהמות אחרות, ונתערב חלבה עם חלב האחרות, הולכים בו אחר שיעור ששים". ומוסיף הרמ"א: "ואם יש ס' בהמות בעדר, ולא ידעינן בודאי שחלב מן הטריפה היא יותר מחלב אחת האחרות, אמרינן מסתמא דאיכא ששים, ומותר". כלומר, אין צורך לברר שיש שישים כנגד כמות החלב של הטרפה, אלא אנו מניחים שהבהמות נותנות כמות זהה של חלב, אלא אם ידוע שהטרפה נותנת יותר חלב.

כל שנותר לברר הוא אם ראוי להחמיר ולא לאכול איסור שהתבטל בהיתר. ה"פתחי תשובה" (יו"ד ס"ק י) הביא שתי דעות בעניין זה: א. רבנו יונה ב"איסור והיתר הארוך" (כלל נז, סי' טו) כתב: "וכן אם יש איסור... ויש ס' ומכל כה"ג ולהרחיק עצמו מכל דבר כיעור מצוה היא", כלומר יש עניין בחומרה זו. ב. בספר "סלת המנחה" מובא בשם "תורת האשם": "דמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי, כגון מה שנתבטל בששים... הוי כמו אפיקורסות, ויצא שכרו בהפסדו". ומלשון הרמ"א נראה לכאורה לדייק כדעה זו, שכתב: "בהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת – בעל נפש לא יאכל ממנה", משמע שאם נמצא בהלכה היתר מפורש, כגון ביטול בשישים – אין להחמיר. אלא שמסביר ב"פתחי תשובה" שם את דברי הרמ"א גם אליבא דרבנו יונה, וכוונתו שדבר שנמצא בהלכה בפירוש להיתר אין חיוב אפילו על בעל נפש להחמיר שלא לאכלו, ומכל מקום אם רוצה להחמיר גם בזה – מצווה היא. בדעה שאין מקום לחומרה זו מחזיק גם ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב, בעל "בני יששכר". למרות שנימוקו אינו הלכתי אלא קבלי הוא מסיק ממנו הוראה למעשה, וכך הוא כותב (מאמר חדש אדר, מאמר ב, שקל החדש דרוש ז): "הוא ית"ש יודע אשר הניצוץ הטמון באותה חתיכה האסורה ביחוד יכול להתברר על ידינו. הנה ית"ש מזמין שתיפול החתיכה האסורה כזאת לתוך היתר, ותתבטל, ואכול יאכלו אותה ע"פ התורה, ותתברר הניצוץ הזה... על כן, לדעתי הצעירה, אין זה מדרך החסידות מה שכמ' אנשים נוהגים סלסול בעצמם, שלא לאכול משום מאכל שהיה עליו שאלת חכם, הגם שהוא דבר פשוט ומבואר דינו להיתר, כגון ע"י תערובת בששים וכיוצא, כי לדעתי אדרבא מצוה הוא, יאכלו ענוים וישבעו".