|
המילה של יהושעבספר יהושע מסופר על ברית המילה שיהושע ארגן לעם ישראל בגלגל - 'שֵׁנִית' (ד-ה): "... וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ... בָּעֵת הַהִיא אָמַר ד’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית... וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ ... כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ... וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ... וַיֹּאמֶר ד’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם..." המילה 'שׁוּב' והמילה 'שֵׁנִית' נראות כבעלות אותה משמעות. לכן הכתוב "וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית" - מעורר קושי; מפני שנראה שיש בו כפילות מיותרת. הרד"ק נזקק לשאלה זו וענה עליה בכמה אופנים. ברם, נראה שמדרשי חז"ל רומזים להבנה אחרת של פרשיית המילה הזו. הסברם עונה על הקושי שבהבנת המילה 'שֵׁנִית' - ועל קשיים נוספים העולים מפרשיה זו. במסכת יבמות (דף עב) נאמר שבני ישראל לא מלו עצמם במדבר מפני חולשת הדרך, או מפני שלא נשבה להם רוח צפונית שמרפאת את הנימולים. אולם הדברים אינם מובנים; רש"י והרד"ק כותבים על סמך המדרש - ששבט לוי מלו את בניהם במדבר1; אם כך תמוה, כשם ששבט לוי מלו עצמם ולא חששו לחולשת הדרך או לצורך ב"רוח צפונית"; - גם שאר השבטים היו צריכים ללמוד מהם למול ולא לחשוש. מדוע משה רבנו הסכים שרק אחד מן השבטים יהיה נימול - ושאר השבטים לא יהיו נימולים?! בנוסף לכך, אין זה מובן מדוע ד' ציווה את יהושע למול דווקא באמצעות "חַרְבוֹת צֻרִים". המפרשים הסבירו ש"חַרְבוֹת צֻרִים" משמעותו "חרבות חדות". אולם מדוע שיהושע ירצה למול אותם באמצעות "חרבות כהות" - שצריך להזהירו שלא לעשות זאת?! במדרש מבואר שהכוונה לחרב שעשויה מאבן צור (בראשית רבה לא, ח) - "... חַרְבוֹת צֻרִים - נתפרש - גלבין דטינרי". 'גלבין דטינרי' משמעתו היא סכין חדה2 שעשויה מאבן צור3. לשיטת המדרש, הכתוב מבאר ומדגיש שיהושע נצטווה להשתמש דווקא בחרב מאבן 'צור' (טינרי). אולם מדוע למול אותם דווקא באמצעות "צור"? משה רבך מלן ל'שבעה' ואת מוהלן ל'שמונה' משמעות מיוחדת בהבנת המילה שישראל מלו בגלגל ניתן להסיק מהעיון בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, כח): " 'תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה' (קהלת יא, ב) - זה דור שמל משה ל-שִׁבְעָה, 'וְגַם לִשְׁמוֹנָה' (שם) - זה דור שמל יהושע ל-שְׁמוֹנָה. אמר לו הקב"ה, משה רבך מלן ל-שִׁבְעָה ואת מוהלן ל-שְׁמוֹנָה; שנאמר 'בָּעֵת הַהִיא אָמַר ד’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ וגו' וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית' (יהושע ה, ב). לברית 'שֵׁנִית' את מוהלן, לברית 'שְׁלִישִׁית' אין את מוהלן" בתורה נאמר (ויקרא יב, ג): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". ופשוט וברור - שמשה רבנו לא הפר את הציווי הזה, ולא מל את בני ישראל ברית מילה רגילה ביום השביעי. המדרש שבפסיקתא מגלה שה"מילה" שמוזכרת אצל יהושע, אינה "ברית מילה" רגילה. ה"מילה" הזו היא ביטוי מושאל לפעולה שנועדה להכשרת אדם לקבלת מעלה מסוימת. המדרש מלמדנו, שבתקופה שישראל היו במדבר מעלת ה'שבע' היתה המעלה שהתאימה להם, ומשה רבנו "מל" והכשיר אותם לכך. אולם לאחר שבני ישראל נכנסו לארץ ישראל - מעלת ה'שמונה' היא המעלה שמתאימה לעם ישראל; ויהושע נצטווה "למול" ולהכשירם לכך. הדרשה מזהה בין המספרים 'שנים' ו'שמונה', ובין המספרים 'שלוש' ו'שבע'. והקבוצות הללו מופיעות בדרשה כסמלים ניגודיים. כאשר יהושע מתבקש למול את בני ישראל ל'שמונה' - הוא מל אותם 'שנית'; מפני ש'שמונה' ו'שנים' הם בעלי אותה מהות. לשיטת המדרש 'שנית' מסמל דבר רצוי, ואילו 'שלישית' מסמל דבר שאינו רצוי4. במאמר "המתמטיקה שבעקידת יצחק" (ובמאמרים הנוספים שבאו אחריו) התבאר שהמספרים "שנים" ו"שמונה" מסמלים בתנ"ך את החיבור לתורה ולרוחניות, ואילו המספרים "שלוש" ו"שבע" מסמלים את החיבור לגשמיות ולעולם הטבע. והתבאר שבפרשיות רבות שבתנ"ך קיימת התמודדות בין הסמליות של המספרים הללו. לשיטת הפסיקתא, ה"מילה" שבספר יהושע אינה כפשוטה - אלא מדובר שם ב"מילה" של "ערלת הלב". התורה מצווה על ישראל (דברים י, טז): "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם..."; וה"מילה" של ערלת הלב, היא מילה שאי אפשר לבצע אותה באמצעות חרב רגילה - אלא להיפך!! יהושע נדרש להכשיר את הלוחמים שבצבאו לבטוח בכוח התורה והאמונה - ולא בכוח החרב הגשמית שהם אחזו בידיהם; והתנ"ך קורא לכך "מילה" כפי שהביטוי הזה מופיע פעמים נוספות בתנ"ך5. רוח צפונית לפי ההבנה הרגילה שבני ישראל שהיו במדבר היו ערלים ממש, נוצר קושי כיצד הם הקריבו את קרבנותיהם במדבר? מדוע לא נשבה להם "רוח צפונית" בתקופות שענני הכבוד הסתלקו מישראל? מדוע הם לא מלו עצמם בחניות שהם ידעו מראש שישהו בהן משך זמן שיספיק לביצוע המילה ולהתרפא ממנה6? המפרשים הראשונים והאחרונים עמלו ליישב את הקשיים הללו - וקשיים נוספים - באופנים שונים7. שיטת הפסיקתא, ש"המילה" שיהושע מל את ישראל היתה "מילה רוחנית" של "ערלת הלב" - מיישבת את כל הקשיים הללו. אין זו שיטה שמיוחדת דווקא לפסיקתא, השיטה הזו משותפת גם לסוגית התלמוד שם שמכנה את התהליך הזה כ"פריעה". אין זה מסתבר, שד' חידש ליהושע במצוות ברית המילה - דין שלא נאמר למשה רבנו. אלא שספר יהושע מכנה את המילה של ערלת הלב בשם "מילה" - ואילו סוגית התלמוד מכנה את המילה של ערלת הלב בשם "פריעה". מתוך העיון בפסיקתא מתבאר גם שה"רוח צפונית" שמוזכרת בסוגיה שם - אין כוונתה ל"רוח צפונית" רגילה. "רוח צפונית" זו היא רוח של התחזקות בתורה ובאמונה בבורא עולם. רוח זו היתה מנשבת ב"כינורו" של דויד המלך (ברכות דף ג, ב) - "וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, - מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר". "רוח צפונית" כזו - של התעוררות לעמל התורה - היתה מנשבת גם ב"כינורות" של שבט לוי. שבט לוי לא אחזו בחרב הגשמית, והם היו מורי התורה והאמונה. לפיכך המדרשים אומרים ששבט לוי "מלו את עצמם" במדבר. אולם שאר השבטים בטחו בכוח חרבם הגשמית; כלומר, לא נשבה "רוח צפונית" ב"כינורות" שלהם. ולפיכך יהושע נצטווה "למול" אותם אל הביטחון בתורה וברוחניות. הפסיקתא מגלה שהמספר "שנים" מסמל את הביטחון בבורא העולם ואת עמל התורה; ולכן יהושע נצטווה למול אותם - 'שֵׁנִית'!! החרב של הלויים כאשר ישראל חטאו ב'עגל', משה קרא לבני לוי וציווה אותם לענוש את החוטאים (שמות לב, כו-כז): "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַד’ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ד’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ:" בילקוט שמעוני (תורה, תשלב) מובאת מסורת, שמאירה באור חדש את חטא העגל ואת העונש של ישראל: "... מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה, ... משל למה הדבר דומה, למי שהלך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמיון (תכשיט), והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים... כך אמר הקב"ה אני משבח אתכם ב'אזניכם' שנאמר (יחזקאל טז, יב) 'וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ', ואת מכעסת אותי ב'אזנים' שנאמר (שמות לב, ג) 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם] '!!". הילקוט שמעוני מגלה, שעם ישראל לא חטא מימיו בחטא החמור של 'חטא העגל' - וממילא הם לא נענשו גם ב'מכה גמורה'; והם לא 'נהרגו' ממש בידי הלויים. במאמר "מלחמת בית הילל ובית שמאי" התבאר, שהשבטים הרגילים מאסו באפשרות להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" - שעמלים רק בתורה. הם העדיפו לעסוק בהשתדלות בעולם הטבע ולאחוז בחרב גשמית במלחמותיהם; ומדרשי חז"ל מסבירים שהתורה מתארת את הבחירה בביטחון בחרב גשמית - כ"חטא העגל". בני לוי בחרו לבטוח בבורא העולם ולעמול בתורה. משה פנה אל הלויים ואמר להם "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ... וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ...". מדרשי חז"ל מרמזים שה"הריגה" היא סמלית ומשה ציווה על הלויים להתייחס לאחיהם (השבטים האחרים) שהיו אהובים עליהם - כמו לאנשים "הרוגים". לפי מדרשים אלו, גם הדרישה מהלויים לשים "אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ" - היא דרישה סמלית!! החרב שהלווים נדרשו לחגור היא "חרב רוחנית"; וחרב כזו מתוארת גם בתהלים (קמט, ה-ט): "יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד... רוֹמְמוֹת אֵ-ל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם... לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל... הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּ יָ-הּ:" המשורר מתאר כיצד "רוֹמְמוֹת אֵ-ל" שנמצאת בפי החסידים היא ה'חֶרֶב פִּיפִיּוֹת' שלהם. ה'חֶרֶב' שבפיהם נחשבת ל'חֶרֶב' של 'הָדָר' והיא מכניעה את מלכי הגויים אויבי ישראל; והחרב הזו מתוארת באופן דומה גם בפרק מ"ה בתהילים8. צוּר חָסָיוּ בוֹ החרב הרוחנית שמשה דרש מבני לוי לחגור על ירכיהם היתה חרב של אמונה; ויהושע נדרש למול את ערלת הלב של שאר השבטים באמצעות החרב הזו. השבטים הלוחמים שעברו את הירדן - אחזו בחרב גשמית; והיו אמורים להילחם ב"שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ"9. הלוחמים היו עלולים לטעות ולחשוב שהם יכבשו את הארץ בכוח החרב הזו. יהושע נצטווה להוציא מישראל את ההבנה המוטעית הזו. הבנה מוטעית - שתולה את הביטחון באמצעים גשמיים - נקראת "ערלת הלב"; והיא מתורגמת בתרגומים השונים בתור "טִפְּשׁוּת לִבְּכוֹן". יהושע הצטווה לעבור בקרב השבטים הלוחמים ולהסיר מהם את הטיפשות הזו ולהפנים בליבם את ההבנה, שהביטחון בבורא העולם - הוא החרב שלהם (תהלים מד, ו-ז): "בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ: כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי:" יהושע נדרש לעבור בקרב הלוחמים ולשוב ולחנך אותם למה שמשה רבנו חינך אותם ערב היציאה ממצרים. כאשר משה ציווה את ישראל לעשות ברית מילה גשמית ולהקריב את קרבן הפסח - הוא מל אותם גם מבחינה רוחנית. ישראל שחטו את אלהי מצרים לנגד עיני המצרים. הם בטחו בקב"ה שהמצרים לא יסקלו אותם. ישראל עברו שם תהליך של "מילה רוחנית"; הם בטחו בקב"ה - ולא בהשתדלויות האנושיות שהיו מוכרות להם עד אז. ה"צור" מסמל דבר חזק שאינו כלה, והוא מסמל בתנ"ך את בורא העולם ואת הבטחון בו; וכך הוא מופיע גם בשירת האזינו (דברים לב, לז) - "וְאָמַר אֵי אֱ-לֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ"10. יהושע נדרש להסיר מישראל את "ערלת הלב" הזו באמצעות המשמעות הסמלית של "חַרְבוֹת צֻרִים". יהושע השפיע על השבטים הלוחמים ב"סדרת חינוך" שערכה כמה ימים - שהביטחון ב"צור" - הוא ה"חרב" שלהם. נראה שיהושע הסתייע בבני לוי כדי שגם הם ידברו עם שאר השבטים וישפיעו עליהם - שהאמונה והביטחון בבורא העולם היא ה'חרב' האמיתית שלהם. כך משמע גם בספר נחמיה. ה"פסח" של יהושע וה"סוכות" של עזרא בספר נחמיה (ח) מסופר: "... וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם ... וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל עָמְדָם... כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה... וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ: וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם... וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד:" עלית עזרא התרחשה כשמונים שנה אחרי עליית "הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי" שבאו בימי ששבצר וזרובבבל. כיצד אפשר לומר ש"כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי" עשו את חג הסוכות בימיהם של עזרא ונחמיה; והרי הקהל של עזרא היו נכדיהם וניניהם של העולים הראשונים, והם לא היו - "הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי"?! הכתוב מוסיף ומספר שלא עשו חג סוכות כזה מימי יהושע בן נון. אולם הדבר לא יתכן, וכי השופטים והמלכים הצדיקים שקמו לישראל אחרי יהושע - לא זירזו אותם למצוות הסוכה עד שבא עזרא הסופר11?! פשטות הכתוב אינה מתכוונת לחג הסוכות עצמו, אלא לכל מה שקדם לו. לחג הסוכות הזה קדם מעמד של חזרה בתשובה המוני. עזרא פיקד על תהליך התשובה הזה. מסופר שם שהלווים סייעו בידו והם "מלו" את "ערלת הלב" של העם. המעמד הזה הביא לידי סיום את תהליך ה"שיבה מן השבי" של בבל!! בשלב הראשון היתה יציאה גשמית מן השבי בבבל. היא התרחשה בימי ששבצר וזרובבל. אולם נפשם של העולים ויוצאי חלציהם היתה שבויה עדיין ב"שבי" של הדיעות והאמונות שהם קלטו בבבל. רק כאשר עזרא הגיע, והוא והלווים שסייעו בידו "מלו" את "ערלת ליבם" של העם - הסתיים לגמרי תהליך השיבה מן השבי. חג הסוכות שהם חגגו לאחר המעמד הזה היה החג הראשון שהם חגגו כשהם "לא שבויים" - הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית!! המעמד שעזרא קיים - שיחזר את ה"מילה" שיהושע מל את ישראל בגלגל. לאחר שיהושע מל שם את ישראל נאמר - "הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם". ידוע - "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים"12; ואם יהושע מל "מילה רגילה" אין זה מובן מדוע הכתוב מייחס את "חרפת הערלה" דווקא למצרים. אולם הכתוב הזה מקבל משמעות אם הוא מתייחס ל"מילה רוחנית". בני ישראל היו "שבויים" בעבדות מצרים הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית. לפני היציאה ממצרים משה רבנו "מל" אותם מבחינה גשמית, והוא הוסיף ו"מל" אותם גם מבחינה רוחנית - באמצעות הציווי לשחוט את אלהי מצרים לעיניהם. אולם ה"מילה הרוחנית" הזו לא הצליחה להשפיע על בניהם של היוצאים. הבנים של יוצאי מצרים היו שבויים ב"שבי" של הדעות והאמונות שהוריהם קלטו במצרים, והם בטחו בחרב גשמית. יהושע והלווים שעימו "מלו" בגלגל את "ערלת ליבם" של העם; והם חינכו אותם להאמין שהביטחון ב"צור" הוא החרב שלהם. רק בשלב הזה - שישראל הפסיקו לבטוח ב"חרב גשמית" - הושלמה יציאת מצרים באופן סופי; ולכן הכתוב אומר - 'הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם'!! כוונת התיאור שבספר נחמיה לומר, שמאז חג הפסח בגלגל - החג שיהושע ערך אותו לאחר שהוא מל את ליבם של ישראל באמצעות הלויים - לא נעשה חג נוסף לאחר הכשרה רוחנית דומה. חג הסוכות שעזרא עשה - לאחר שהוא הכשיר את ליבם של ישראל באמצעות הלויים - היה החג הראשון שנעשה באופן דומה. יהושע השלים את יציאת מצרים - ועזרא השלים את יציאת בבל!! השילוב שבין המדרגות השונות בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שקשה להבין את מה שמתואר בספר יהושע - כפשוטו; קשה להבין שמשה רבנו הניח לבני ישראל שלא למול - במשך ארבעים שנה; וכמו כן קשה להבין גם את ההסברים של חז"ל בדבר "הרוח הצפונית" - כפשוטם. מדובר בשפה מיוחדת של התנ"ך ובשפה מיוחדת של חז"ל שמתארים "מילה רוחנית" של "ערלת הלב"; ויש סיוע להבנה הזו גם מספר נחמיה. שפה זו בנויה בין השאר גם הסמליות שבמספרים השונים. המספרים "שנים" ו"שמונה" מסמלים בתנ"ך את החיבור לתורה ולרוחניות, ואילו המספרים "שלוש" ו"שבע" מסמלים את החיבור לגשמיות ולעולם הטבע. כאשר יהושע נצטווה למול אותם "שנית" הוא נצטווה להכשיר אותם למדרגה הרוחנית. מאידך, גם המדרגה של ההשתדלות הטבעית והאחיזה בחרב גשמית אינה דחויה; שהרי המדרש אומר שמשה רבנו מל את ישראל ל"שבעה", וכוונתו שהוא הכשיר אותם לאחיזה בחרב גשמית. שפה זו מסבירה גם את הסתירה שמצאנו בתיאורי דויד המלך. בספר שמואל13 דויד מתואר כ"בן השמיני" של ישי ואילו בספר דברי הימים14 הוא מתואר כ"בן השביעי". המספרים האלו נועדו לסמל גם את יחודו של דויד המלך. הכתוב שמתאר את דויד כ"בן השמיני" מדגיש את החיבור של דויד אל המדרגה של "חרב התורה והאמונה"; ואילו הכתוב שמתאר את דויד כ"בן השביעי" מדגיש את החיבור של דויד אל המדרגה של "החרב הגשמית". שתי המדרגות הללו צריכות להיות במלך שמתאים למלוך על ישראל; וכן מבואר ברמב"ם (הלכות מלכים יא, ד): "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה; וילחם מלחמות ד', הרי זה בחזקת שהוא משיח..." שתי המדרגות הללו אינן מיוחדות דווקא למלך המשיח, והן היו צריכות להיות גם בחיילים שיכבשו את הארץ. משה רבנו הכשיר אותם לאחיזה בחרב הגשמית כדי להילחם את "מלחמות ד' ". יהושע נצטווה להכשיר אותם לאחוז ב"חרב הרוחנית" ולהגות בתורה; וזו משמעות ה"מילה" שיהושע נצטווה למול אותם באמצעות "חרבות צורים". __________________________________________________________ 1 רש"י דברים פרק לג פסוק ט ד"ה ובריתך ינצרו; רד"ק יהושע שם; מדרש תנחומא פרשת בהעלותך סימן יג; ומדרשים נוספים. 2 "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ חֶרֶב חַדָּה תַּעַר הַגַּלָּבִים...". (יחזקאל ה, א). 3 הכתוב (שמות יז, ו) " וְהִכִּיתָ בַצּוּר" מתורגם בתרגומים - "ותמחי בטנרא" 4 בשיאה של עקידת 5 "וּמָל ד’ אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" (דברים ל, ו); "הִמֹּלוּ לַד’ וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם" (ירמיהו ד, ד); "כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב" (ירמיהו ט, כה); בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר... בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר (יחזקאל מד) 6 כגון הזמן שמרים הוסגרה לשבעה ימים, והזמן שהבאים ממלחמת מדין הוצרכו להיטהר; והזמן שהם התעכבו באבל על משה. 7 כמבואר בערוך לנר במסכת יבמות שם. 8 "לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים... יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ... חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ: וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק... חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ... בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר..." (תהלים מה). המשורר מתאר אדם שכוחו בפיו - 'הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ', ואשר ה'הדר' שלו הוא העיסוק בדברי אמת - וזו ה'חרב' שהוא חוגר על ירכו'!! המזמור מספר שבזכות העיסוק הזה העמים הזרים ייכנעו לפניו, והעמים הזרים מתוארים גם בתור 'בְּנוֹת מְלָכִים' שמביאות זהב. ה'שֹׁשַׁנִּים' שבתחילת המזמור מרמז לסנהדרין, וכן מבואר במדרש תנחומא (דברים, ג) - "שושן עדות אלו סנהדרין, שנאמר סוגה בשושנים". 9 דברים ז, א 10 והוא מופיע במשמעות הזו פעמים נוספות בשירת האזינו (דברים לב): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ..."; "וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ"; "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי..." 11 "אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא?" (ערכין דף לב, ב) 12 ירמיהו ט, כה 13 "וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים... וְדָוִד הוּא הַקָּטָן..." 14 "וְאִישַׁי הוֹלִיד אֶת בְּכֹרוֹ אֶת אֱלִיאָב... דָּוִיד הַשְּׁבִעִי". (דברי הימים א ב, יג-טו)  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|