שנת תש"ף | שבת פרשת צו

בשעה קשה זו, ההכנות לליל הסדר קצת שונות, ננסה להגיע לתובנה נוספת שתקשר בין תחילת הסדר לסופו.
מצבו הרוחני של עם ישראל, צאצאי בניו של יעקב, היה בכי רע לפני יציאת מצרים.
הנביא יחזקאל מוכיח את העם בדורו, תוך כדי כך שהוא מתאר את הקורה לעמו בארץ מצרים, לפני עזיבתה:
"וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם ... וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם" (כ' ה – ח)
כנראה, בהסתמך על פסוקים קשים אלה, לדעת רבי עקיבא: "דור המדבר (יוצאי מצרים) אין להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין פ"י מ"ג)
המדרש מציג את הבעיה תוך כדי מתיחת ביקורת חריפה: " "הניסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד' לד). ר' יהושע ב"ר נחמיה בשם ר' שמואל בן פזי 'גוי מקרב עם' אין כתיב כאן, או 'עם מקרב גוי', אלא "גוי מקרב גוי", אילו (הגוים) ערלים ואילו (עם ישראל) ערלים, אילו מגדלי בלראיות ואילו מגדלי בלאריות, אילו לובשי כלאים ואילו לובשי כלאים, לפיכך לא היתה מידת הדין נותנת שיגאלו ישראל ממצרים" (ויקרא רבה, פרשת אחרי מות פרשה כג).
אם כך, למה בכל זאת גאל את הקב"ה את בני ישראל ממצרים? מכיוון שהם בניו שלו, ועם ילדים לא "מתחשבנים", הם תמיד מצוינים, מקסימים, אהובים וחמודים. תמיד ינהג עמם הקב"ה "כרחם אב על בנים" והם יהיו כבבת עינו.
אליהו - מצד אחד, ותלמידיו אלישע ויונה, מצד שני, חלקו בשאלה זו. את כבוד מי יש לתבוע? אליהו תבע את כבוד האב - הקב"ה, יונה ואלישע תבעו את כבוד הבן - עם ישראל.
בליל הסדר הנושא עולה מחדש על השולחן, ויש בו הכרעה חד משמעית. התורה הגדירה: "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְקֹוָק לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג ז – ח).
כשהמצות מונחות לפנינו, אנו פונים דווקא אל הבן. פסוק זה עמד בפני מחברי ההגדה של פסח והמוטו הוא: "כאן הבן שואל". בעלי ההגדה לא הסתפקו בבן אחד אלא בארבעה בנים. כל הבנים מוזמנים אל שולחן הסדר, העוסק בגאולתם של ישראל ממצרים, וממילא עוסק גם בגאולתם של ישראל בכל הדורות, עד לגאולה השלמה. בדיון משתתפים כולם! החכם והרשע התם וזה שאינו יודע לשאול, כולם בניו רחומיו של הקב"ה, כלשון הגמרא בפסחים: "אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך חטאו. והיה לו לומר: בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן" (דף פז ע"א). בעל ההגדה איננו מצטט את הפסוקים שהבאנו לעיל מספר יחזקאל, הוא מצטט מנבואה אחרת: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל ט"ז ו). ברית הדמים, מבטאת את הקשר הסגולי של הקב"ה לבניו, ברית שאיננה תלויה במעשים, היא קיימת לעד ואי אפשר להפר אותה, אפילו אם העם יורד ח"ו למ"ט שערי טומאה.
כנגד ארבעה בנים אנו מוזגים ארבע כוסות. רק בסוף ליל הסדר מגיעה תורה של הכוס החמישית, כוסו של אליהו הנביא ואז אנו מבקשים "שפך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך". אליהו, שטען שעם ישראל הפר את הברית, ולכן יש לתבוע רק את כבוד האב, מוזמן אל השולחן. אליהו טען וחזר  כִּי עָזְבוּ  וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיקֹוָק אֱלֹהֵי צְבָאוֹת בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (מלכים א י"ט פסוק ט - י) ואנחנו משיבים לו מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ" וטען: " (שם ט,יג). אליהו מוזמן לליל הסדר, הלילה שבו עם ישראל כולו מסב לשולחן, ומספר כל אחד בדרכו את סיפור יציאת מצרים שלו. זו ההוכחה החזקה שהברית לא הופרה.
כאמצעי זהירות השנה, רבים ישבו לשולחן בלי הילדים וללא האורחים הרבים, הרגילים, למרות זאת, ההכרזה החזקה: אנחנו כולנו בנים של הקב"ה! תשמע בקול חזק עוד יותר. השנה ישבו לשולחן הילדים והנכדים בלי הסבים והסבתות, לא בגלל ניכור בין דורי, ח"ו, אלא ההפך, בגלל הדאגה של כלל החברה, דווקא למבוגרים יותר. 
לסיום שתי הבהרות הלכתיות הנוגעות לערב פסח.
א. בכורים שאינם עושים סיום בעצמם, יכולים להצטרף לסיום של אחרים באמצעות הזום (ואפילו בטלפון), וכך הם פטורים ממנהג תענית הבכורות.
ב. השנה משתדלים לא לשרוף חמץ. צריך לסיים אותו או להעבירו לנצרכים, שבשבילם זהו הפסד מרובה והם יכולים למכור אותו. בשום פנים ואופן אין לארגן שריפת חמץ שמסביבה נאספים אנשים, כל התקהלות אפילו קטנה היא אסורה על פי ההלכה והתקנות.

בזכות פעולות אלה, יהי רצון שתשמע תפילתנו ותחינתנו,
ויוציאנו הקב"ה מאפלה לאורה ומחושך לאור גדול.