שנת תש"ף | שבת פרשת חוקת

אחת השאלות שהטרידו את חכמים בכל הדורות היא, מדוע לא זכה משה רבינו להכנס לארץ ישראל?

אפשר לנסח את השאלה גם בדרך הבאה, מדוע יש הבדל בין ההכאה בצור, המופיעה בפרשת בשלח שבספר שמות, שגררה "תשואות רמות", ואין בעקבותיה כל ביקורת על רבן של ישראל, לבין ההכאה בסלע שבפרשתנו, המכונה "פרשיית מי מריבה", שבעקבותיה "נזף" הקב"ה במשה עבדו ואסר עליו להיכנס לארץ המובטחת למרות כל תחנוניו?

אכן, ניתן לתרץ בפשטות כי העיקר הוא למלא את מצוות ד'. לכן, בפעם הראשונה קיים משה את הציווי להכות בצור ואילו בפרשתנו הוא עבר על הציווי, לא דיבר אלא היכה.

עדיין צריך עיון, מה ההבדל?

השימוש במטה הוא חלק מקיום הציווי בפרשת בשלח ואילו השימוש בו בפרשתנו, הוא עבירה על הציווי לדבר ולא להכות.

 בפרשת שמות הכתוב מגדיר את המטה בדרך הבאה:

"וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת" (שמות  ד' יז).

נבדוק היכן התורה משתמשת במושג "אות", יתכן וזה יתן בידנו פתח לפתרון.

מספר מצומצם של מצוות כונו בתורה "אות" נמנה אותם:

א.    ברית המילה: "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית י"ז יא).

ב.   הסנה שבוער באש והוא איננו אוכל: "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל... וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת" (שמות ג' ג,יב).

ג.    תפילין: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְקֹוָק בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְקֹוָק מִמִּצְרָיִם" (שמות  י"ג ט).

ד.    שבת (נצטוו עליה לראשונה עוד במצרים או לפחות במרה): "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות  ל"א יג).

ה.   סימון הבתים בדם קרבן פסח: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם  וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות  י"ב יג). 

המשותף לכל הרשימה הוא, שהם שייכים לתקופה של לפני מתן תורה.

חז"ל הגדירו את התקופה הזו "לפני הדיבור" (עיינו חגיגה ו ע"א וברש"י שם). כלומר, לפני שמיעת הדיבור האלוקי במעמד הר סיני.

אם כך, מצאנו נקודת אחיזה. השימוש במטה בתקופה שלפני הדיבור בפרשת בשלח, הוא במקום ובזמן הנכון. אבל אחרי הדיבור, אחרי מתן תורה אין כבר מקום לשימוש במטה, יש צורך בדיבור ורק השימוש בו מותר.

בהזדמנות קרובה נרחיב בע"ה את הדיבור בסוגית ה"דיבור".

הבה נתפלל כי נזכה להקשיב לדיבור האלוקי

 ונזכה תמיד לכוון לקיום הנכון של דבר ד'.