רוב הפסוקים בפרקים הראשונים של ספר ירמיהו - ההפטרות של השבת האחרונה ושל השבת הקרובה - הם דברי תוכחה ופורענות. אף על פי כן ולמרות זאת, יש בדברי הנביא גם נחמה. וז"ל חלק מדברי הניחומים:
"רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (ירמיהו א' י).
מול ארבעת הפעלים המבטאים חורבן יש שני פעלים המבטאים גאולה - לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ.
עוד מצאנו: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (שם ב' ב)
אותן מטבעות לשון מפורטות ומורחבות בהמשך (בנבואות הנחמה, פרקים ל'-ל"א), תוך שימוש באותן מטבעות לשון:
"כֹּה אָמַר יְקֹוָק מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל: מֵרָחוֹק יְקֹוָק נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד: עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל ... עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ" (ל"א א – ד).
הביטויים - לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ, מכפילים את עצמם - אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, נָטְעוּ נֹטְעִים.
בסוף פרק שלם של נבואות נחמה, הנביא מסכם שוב, תוך שימוש באותם ביטויים:
"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד (מזכיר את מקל השקד של פתיחת הספר) עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם יְקֹוָק" (שם פסוק כז).
בנבואה זו מחדש ירמיהו חידוש נוסף. בנבואת ההקדשה (פרק א) הקב"ה הוא הפועל, הוא הבונה והוא הנוטע. בנבואת הנחמה המפורטת (פרק לא). הנביא, בשמו של הקב"ה, קורא לעם ישראל לבנות ולנטוע. הקב"ה קורא לבתולת ישראל לשוב ולבנות את עריה של ארץ ישראל. ולטעת במרחביה כרמים:
"עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים... הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הלכתי הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה: עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא יְקֹוָק חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (פסוקים ד, כ – כא).
קרוב לאלפיים שנים חיכה עם ישראל לנס משמים, שיגיע גואל - שליח עליון ויביא גאולה לישראל ולעולם. חיזוק למגמה זו הגיע מדרשת חז"ל אודות שלשת השְׁבוּעוֹת המבוססת על הפסוקים בשיר השירים. פחד השְׁבוּעוֹת והציפיה לגאולה בידי שמים = התערותא דלעילא, חברו יחד ומנעו כל פעולה בידי אדם. נבואות ירמיהו קוראות לגאולה בכיוון הפוך. הנביא זועק, הפסיקו להתחמק מלקיחת אחריות: "עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה?" תתפסו יוזמה "כִּי בָרָא יְקֹוָק חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה (כנסת ישראל) תְּסוֹבֵב גָּבֶר (קודשא בריך הוא)", חיזרו לארץ ישראל, ישבו אותה, בנו את עריה והפריחו את שדותיה. הגאון מוילנא – הגר"א קרא לתלמידיו לעשות זאת. מאות מתלמידיו פעלו ונענו לקריאתו, אבל המוני בית ישראל "המשיכו להתחמק".
הדחיפה הגיעה למעלה ממאה שנים אחריו, בנימין זאב הרצל (שיום פטירתו חל ביום ראשון השבוע) הצליח להקים תנועה עממית, ששינתה את המציאות בה חי עם ישראל וגרמה לשינוי עולמי. עם ישראל נתן פרשנות חדשה לקריאת ירמיהו: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים". הציונים בנו את ארץ ישראל, תוך קריאה בשמה של ירושלים=ציון - "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם". עם ישראל חזר לארצו ומפעל קיבוץ הגלויות, שעדיין לא הסתיים, קיבל תנופה אדירה. כך מתאר ירמיהו בפרקנו: "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה:... בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ... שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ" (שם פסוקים ז-ט).
הבה נתפלל, גם בימים אלה, כי נבואות הנחמה של ירמיהו יתקיימו במלואן.
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה: ... כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְקֹוָק נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם:... כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְקֹוָק כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד"
(פסוקים ל – לג).
אמן!
|