שנת תשפ"א | שבת פרשת וירא

האדם בסיפור הבריאה השני נוצר עפר מן האדמה, (ועל זה קשה לומר כי הוא נברא בצלם אלהים) כמתואר בכתוב: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (שם ב, ז), מה שגורר בהמשך, אחרי החטא, את העונש של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (שם ג, יט). (למען הסר ספק, נדגיש כי מבחינה אלוהית ברור שמדובר על בריאה אחת, שנחלקת מבחינתנו לכמה רמות, וממילא אנחנו מקבלים את התיאור ביותר מסיפור אחד).
אדם זה נדרש לעשות תשובה, ומאז שואף הוא לחזור אל מקומו הראשון, ושואב את רוחניותו מהשבת ש"קדמה" ליצירתו.
עולם החי, הצומח והדומם, המופיע בסיפור השני, הוא "גן עדן". עולם מושלם שאיננו מבקש תיקון ושכלול, ויש צורך אך ורק לעבדו ולשמרו, כמבואר בכתוב: "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו).
בסיפור הבריאה השני ברור שמקור הרוע בעולם הוא הנחש.  הנחש מופיע גם בסיפור הראשון, אך תחת הכינוי תנין; לשון אחר: הרוע קיים כבר בסיפור הבריאה הראשון בכוח, גם אם לא בפועל.
המסקנה מכל האמור עד כה היא, שבסיפור הראשון הבריאה זועקת לתיקון והאדם ה"מושלם" הוא זה שמופקד על תיקונה. בסיפור השני, לעומת זה, הבריאה היא המושלמת ומי שצריך לעבוד על תיקונו הוא דווקא האדם, שנוצר מאדמה והקב"ה נפח בו נשמת חיים, וכל ימיו ולילותיו ייבחן אדם זה בשאלה: מי מבין שני המרכיבים הללו יגבר אצלו? ההבדל בין שני טיפוסי האדם, מתבטא בשאלה מה יקרה אם ייפלו בחטא? אם האדם בסיפור הראשון ייפול חס וחלילה ויאבד את שלמותו, אין לו על מה להישען, שהרי הבריאה עצמה זקוקה לתיקון, ולכן לא יכולה לספק לו משען. לאדם שנוצר בסיפור השני, יש על מה להישען, גם אם ייפול. אדם זה איננו מתיימר להיות מושלם. להפך, תפארתו היא על יכולתו לתקן ועל שאיפתו הקבועה לשפר את מעשיו, כחלק מתהליך של תשובה.
שני טיפוסי אדם אלו מופיעים בספר משלי תחת השם: "צדיקים". הראשון מכונה "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י, כה), והשני מופיע תחת ההגדרה "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (שם כד, טז).  הראשון נברא ביום השישי, שהרי זהו מקומו הטבעי, ואילו סיפור יצירתו של השני, מופיע כהמשך לסיפור היום השביעי ומכוחו.
יוסף ויהודה, בני יעקב, הם שתי דמויות-אב של צדיקים אלו: יוסף הצדיק, כל מהותו היא שהוא נשאר בצדקותו מתחילה ועד סוף, עומד בניסיונות ואיננו נופל, למרות כל הקשיים (כמבואר במדרש: " 'ויאמר ישראל רב', רב כחו של יוסף בני שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו" (בראשית רבה ([וילנא] פרשת ויגש, פרשה צד). בניגוד אליו, עומד יהודה הצדיק, שהודה בחטאו ושב בתשובה, ובכך קנה את מעמדו לדורות.
שני טיפוסי צדיקים אלו שייכים גם לספירות האלוהיות השונות: הצדיק הגמור, השייך למידת היסוד,  נמצא במקום גבוה יותר מזה של מידת המלכות; מעלתו היא חסרונו, שכן אם ייפול לא יוכל קום. (ספירת היסוד היא השישית מבין שבע ספירות התחתונות, כידוע ומפורסם גם למי שאין לו חלק בנסתרות. לכן, על פי החסידות, יוסף מוזמן לסוכה ביום השישי ולא במקומו על פי הסדר הכרונולוגי, מיד לאחר האבות). מאידך גיסא, הצדיק שהוא בבחינת "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם", חסרונו הוא מעלתו, שכן גם אם ייפול – ישוב בתשובה ויתכפר לו, ולכן הוא המתאים לקבל את מידת המלכות, שהיא המידה השביעית (ספירת המלכות היא השביעית מבין שבע ספירות התחתונות, כידוע ומפורסם גם למי שאין לו חלק בנסתרות).
דויד הוא השביעי כפי שנוכיח בע"ה בשבוע הבא.
(הדברים יופיעו בהרחבה בע"ה, בקרוב בספרי החדש 'צפנת שמואל' מלכות דוד)

בינתיים, נאחל לכל בית ישראל המשך ירידה בתחלואה, יותר לימוד תורה בשמחה ובטוב לבב, תוך הקפדה מדוקדקת על הוראות הממשלה, וחדשות טובות מארה"ב – ידידתה החשובה של מדינת ישראל והקיבוץ היהודי הגדול ביותר בתפוצות.