שנת תשפ"א | שבת פרשת צו ערב פסח

סמכויותיו של שלטון-ראש ממשלה / נשיא / מלך, הן תמיד נושא חשוב! האם יש להן גבולות?

אחרי בחירות ולפני חגי החירות והעצמאות מעלת הנושא עולה במעלה.

גם הכלל: "דינא דמלכותא דינא", המופיע כמה וכמה פעמים בש"ס ללא חולק (עיינו נדרים כח ע"א, גיטין י ע"ב ועוד), בשמו של שמואל, מי שהלכה כמותו בדיני ממונות צריך ביאור, מה הן גבולותיו? מתי מי שאינו מציית לשליט הופך להיות מורד במלכות?

הגדרתו של אוריה החיתי כמורד במלכות ומחלוקת הראשונים בשאלה במה מרד? היא אחת הסוגיות המפורסמות בתחום זה.

לדעה אחת בלבד (מתוך דעות רבות של תנאים ואמוראים), לדוד היה מותר להרוג את אוריה כמורד במלכות (עיינו קידושין מב ע"ב/ מג ע"א, בספרי צפנת שמואל – מלכות דוד נפרט את הנושא בע"ה). נחלקו הראשונים בשאלה מדוע? (עיינו רש"י ותוס' קידושין שם ד"ה מורד במלכות).

נבדוק מה דעת הרמב"ם, ראש וראשון לפוסקים בענייני מדינה ושלטון וז"ל:

כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר: 'כל איש אשר ימרה את פיך', וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו, כשמעי בן גרא, ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד, ויש לו לאסור ולהכות בשוטין לכבודו, אבל לא יפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל (הלכות מלכים פ"ג, ה"ח).

הסמ"ג (מצוות עשה קיד) פירש את דברי הרמב"ם: "אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך" – על אוריה החיתי, ובעקבותיו כתב ב"עצמות יוסף" (קידושין מג, ע"א): "ומדברי הרמב"ם פרק ג' מהל' מלכים [ה"ח] נראה דס"ל כדברי ר"מ (אביו של ר"ת), שכתב זה לשונו: אפילו גזר על אחד משאר העם וכו' ".

אבל החיד"א דחה דבריו וכתב: "הא דאוריה לא דמי, דאוריה כבר השיב לו טעם נכון שלא היה רוצה ללכת לביתו ונראה לו שקבל דבריו המלך, ובכי האי גוונא לא הוי מורד" (שו"ת חיים שאל חלק א, סימן פט, ס"ק ה).

אחרי בקשת המחילה מהסמ"ג והעצמות יוסף, נראים מאוד דבריו של החיד"א.

אכן, קשה לקבל את האפשרות, שלמלך יש רשות להורות לאדם ללכת למקום מסוים, ללא צורך מבחינת צרכי המלך או המלכות, או לא ללכת למקום מסוים ללא הצדקה. בוודאי שקשה לקבל זאת בנושא שאין לו שום קשר לחובתו של המלך להשליט חוק סדר, או לספק ביטחון.  לכן, יש לחלק בין פקודה לא מובנת, שניתנת כחלק מפעולותיו של המלך לספק ביטחון חוץ או פנים, לבין פקודה לא מובנת של המלך, שניתנת ללא כל קשר לפעולותיו של המלך כמלך.

הציווי על אוריה לרדת לביתו בזמן חופשתו, לא היה קשור לפעילות המבצעית; ההיפך, עצם ההזמנה לירושלים הייתה תמוהה. לכן, בהלכה זו הזכיר הרמב"ם רק את שמעי בן גרא, שעליו נאסרה היציאה מירושלים, כדי למנוע ממנו ארגון מרד של בני בנימין בהנהגת בני משפחתו - משפחת שאול כנגד דוד, ולא את אוריה שצדק בסירובו.

גם בהלכות מלכים פ"ד, שם הרמב"ם מפרש את משפט המלך, המופיע בנבואת שמואל (פרק ח), לא מצאנו "זכות" שכזו.

אם נתייחס לימינו, המסקנה היא שאם השלטון מגביל יציאה מן הבתים, או אוסר התרחקות ממקום המגורים, כיוון שהדבר נעשה למען הביטחון הפנימי וההגנה מפני התפשטות המגפה, גם אם לא כל פרטי ההגבלות מובנים, יש חובה הלכתית לציית לשלטון.

הבה נתפלל כי המנצח בבחירות הקרובות יהיה עם ישראל,

 ונצא כולנו מאפלה לאורה ולהמשך גאולה שלמה.