שנת תשפ"א | שבת פרשת צו ערב פסח

ארץ אגדה: מה התפללו ישראל על הים

לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים הקב"ה הורה להם לחזור ולחנות בסמוך לים סוף, כדי שפרעה יחשוב שהם נבוכים במדבר וכך יתפתה לרדוף אחריהם, ומסופר (שמות יד, י-טז):

"וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה': וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ד' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: ד' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן: פ וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ: וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה:"

המפרשים התקשו בהסבר הפרשייה הזו. בתחילתה נאמר שבני ישראל צעקו אל ד' ומשמע שהם התפללו אל ד' שיושיע אותם מן המצרים, אך מיד בסמוך מובא שהם התמרמרו והתלוננו אל משה מדוע הוא הוציא אותם במצרים ושהיה עדיף להם להישאר במצרים בתור עבדים. ואם כן נשאלת השאלה האם הם התפללו או שהתמרמרו.

הרמב"ן הביא שאונקלוס ביאר שהם צעקו על משה את האמור בהמשך, וכוונת הכתוב היא שהתמרמרותם על משה היתה לפני ה'. אמנם הסבר זה קשה משום שמשמעותו הפשוטה של הכתוב היא שבני ישראל התפללו לה', ולכן פירש הרמב"ן מתחילה (בדומה לפירוש שמובא בתרגום יונתן) שהיו בישראל שתי קבוצות. קבוצה אחת של צדיקים שהתפללו לד' שיציל אותם, והם מכונים 'בני ישראל', ועליה מסופר בתחילה. אך היתה גם קבוצה של רשעים שמתוארת בכתובים הבאים, והיא מכונה 'העם', והם אלו שהתמרמרו כנגד משה על שהוציאם ממצרים. אמנם גם הסבר זה קשה משום שהמשמעות הפשוטה של רצף הכתובים היא שאלו שצעקו אל ד' הם אותם אלו שהתמרמרו על משה. ולכן פירש הרמב"ן פירוש נוסף שבני ישראל התפללו לד' שיציל אותם מפרעה, אך נכנס בליבם ספק שמא משה הוציא אותם ממצרים כדי למשול עליהם ולכן התמרמרו כנגד משה. וכתב הרמב"ן שיתכן שספק זה נכנס בליבם רק לאחר שראו שפרעה ממשיך להתקרב אליהם למרות תפילתם לה'.

אמנם נראה שאפשר לפרש את הפרשיה הזו באופן נוסף, לאחר שנתבונן בקושי נוסף שמצוי בה, וכדלקמן.

האם משה התפלל לפני קריעת ים סוף

בהמשך הפרשיה מסופר שד' אמר למשה "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ", ורש"י כתב על כך: "למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה". רש"י מבאר שאף שלא מוזכר במפורש שמשה התפלל אמנם מתוך דברי ד' "מַה תִּצְעַק אֵלָי" למדים אנו שמשה היה עוסק אז בתפילה לה'. לפי ביאורו קשה במקצת מדוע הפרשיה אינה כותבת זאת במפורש. לפיכך נראה לפרש את עניינה של תפילת משה באופן אחר, וכדלקמן.

הצורך בתפילה
בליקוטי מוהר"ן (תורה לד,ג) מובא:

"...לכאורה קשה, למה אנו צריכין לתפלה, והש"י יודע מחשבות? אבל מחמת שהדיבור הוא כלי השפע, שבהם מקבלין השפע, כמ"ש (דברים א, יא) 'וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם', היינו לפי הדיבור כן השפע. אם הדיבור היינו הכלי השפע הוא בשלימות ובמלואה, אזי יכולין לקבל בהם רוב שפע. והדיבורים של הצדיק, בוודאי הוא בשלימות ובמלואה, לכן יכול להמשיך השפע לישראל..."

רבי נחמן מבאר מתחילה שהתפילה יוצרת כלי שבאמצעותו מקבלים את השפע שמוכן ד' להעניק. ובהמשך דבריו עובר רבי נחמן לדבר על "הדיבור" וממשיך בענין "הדיבורים של הצדיק". כלומר לאו דווקא תפילה בסגנון הרגיל, אלא שדיבורי האמונה והבטחון של הצדיק יוצרים כלי לקבלת השפע, והם סוג של תפילה. לפי יסוד זה ניתן לומר שכאשר עמד משה לפני הים ודיבר אל בני ישראל ואמר להם: "אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ד' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם...", דיבורי אמונה אלו שד' יושיע אותם ממצרים ויותר לא יוסיפו לראותם, היה סוג של תפילה לה'. וכיוון שדיבורי הבטחון של משה היו בעצם סוג של תפילה, אמר לו ד' שאין צורך שיוסיף להתפלל - "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". 

הבנה חדשה בתפילה של בני ישראל
כאמור, דיבורי התפילה יוצרים כלי לקבלת השפע מה', אמנם יש תפילה שמתקבלת ואפילו כשהיא עדין רק בשלב המחשבה על הצורך להתפלל, או שיש תפילה שמתקבלת למרות שאינה מזכירה במפורש דיבורי אמונה ובטחון. כמו שמצאנו (ישעיהו סה, כד): "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע", וביאר שם רד"ק שהקב"ה יודע את הרצון של מי שרוצה בישועתו, ופעמים שהוא מושיע אותו גם קודם שיתפלל בפיו, ופעמים שהוא מושיע רק לאחר שהתחיל לדבר בענין הצורך שלו בישועה.
ניתן להמשיך יסוד זה ולומר שלפעמים הדיבור הנצרך לקבלת התפילה הוא השמעת קול. ובמעשה שמסופר על הבעש"ט מצאנו שפעמים שהישועה באה ואפילו שהשמיעו קול שאינו ראוי. יסוד זה מופיע בספר "קבוצת יעקב" שחיבר ר' יעקב מרגליות והודפס בברדיטשוב (תרנ"ו), וז"ל המעשה (עמודים נד-נה):

"איש כפרי אחד שהיה מתפלל תמיד ימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט ז"ל היה לו ילד אחד אטום לב מאד ולא היה יכול לקבל אף צורת האותיות ובפרט לומר שום דבר שבקדושה, ולא היה אביו לוקחו עמו בימים נוראים העירה יען כי אינו יודע מאומה. וכאשר נעשה בר מצוה לקחו עמו על יום הכיפורים שיהיה אתו לשמרו שלא יאכל ביום הקדוש לחסרון ידיעתו והבנתו. והילד היה לו חליל שחילל בו תמיד בעת שישבו בשדה לרעות את הצאן והעגלים ולקח אתו עמו בכיס בגדו את החליל, ואביו לא ידע מזה. הנער היה יושב כל המעת-לעת (היום) הקדוש בבית המדרש ואינו יכול לומר מאומה, בעת תפלת מוסף אמר לאביו אבי יש אתי עמי החליל שלי ואני רוצה מאד ליתן קול על החליל, ונתבהל אביו מאד וגער בו ואמר לו השמר לך ושמור נפשך מאד לבל תעשה את הדבר הזה, והוכרח להתאפק. בעת תפלת מנחה אמר לו עוד הפעם: אבי הרשיני ליתן קול ולחלל בחליל שלי. וקלל אותו קללה נמרצת והזהיר בו באזהרה רבה לבל ירהיב בנפשו חלילה לעשות כזאת, ולא היה יכול ללקחו מיד הנער יען כי הוא מוקצה. אחר תפלת המנחה אמר לו עוד הפעם ובקש מאביו יהי מה הרשיני נא לחלל איזה קול, וכאשר ראה אביו תשוקתו מאד וכי נכספה נפשו מאד לחלל אמר לבנו באיזה מקום אתה מחזיק את החליל והראה לו, ולקח אביו בידו את הכיס והחזיק ידו על הכיס והחליל לשמור לבל יקחנו לחלול עמו, וכן התפלל תפלת נעילה וידו מחזקת את כיס בגד הנער עם החליל. באמצע התפלה שמט הנער בחוזק רב את החליל מתוך הכיס ומיד אביו ונתן קול עצום בהחליל, ותמהו כל השומעים. והבעש"ט אחרי הקול הזה קיצר מהרגלו, ואמר אחר התפלה הנער הזה עם קול חלילתו העלה כל התפלות והקל מעלי. ואמר סיבת זה כי הוא אינו יודע לומר מאומה, וכאשר כל היום הקדוש ראה ושמע רבת תפלת ישראל וניצוץ קדשו בערה בו כמו אש ממש, והיודע יכול להלביש תבערת הקדושה והתשוקה בתיבת התפלה לפניו יתברך, אך הוא אינו יודע מאומה ולא מצא בעצמו לרוות צמאונו רק לחלל בחליל לפניו יתברך, רק שאביו מנעו ואש תשוקתו בערה בו בכל פעם יותר עד כלות נפשו ממש ובחוזק תשוקתו חילל באמיתת נקודת לבבו בלא שום פנייה, רק נקי לשמו יתברך, ורחמנא לבא בעי והבל פיו הנקיה נתקבל מאד לרצון לפניו יתברך ועל ידי זה העלה כל התפלות."

ידוע שלחלל בחליל בשבת או ביום כפור זו עבירה. אך באופן יוצא דופן התפילה שנשמעה באופן אסור (נגינה בחליל ביום כפור) התקבלה והיא זו שהעלתה איתה את כל התפילות, וזאת משום שהילד הזה לא היה מסוגל להתפלל באופן הרגיל, והקב"ה הביט על תשוקתו להתפלל.
ניתן לומר שמצבם של ישראל על שפת ים סוף היה דומה למצבו של אותו ילד עם החליל. גם בני ישראל לא ידעו אז כיצד להתפלל לה', ומה שהם ידעו והיו רגילים אליו מחיי השעבוד במצרים היו דיבורי נרגנות. כאשר הם פחדו מפרעה שהתקרב אליהם ליבם צעק לד' בתפילה שיושיע אותם. ואמנם כפי שהעיר הרד"ק פעמים שאין די בתפילה שבלב וצריך גם דיבור. ובמקרה זה יצאו מפיהם של בני ישראל דיבורי הנרגנות שהיו מורגלים בהם. ואמנם הם לא רצו בכך, אך מחמת הרגלם יצאו מפיהם באופן כפייתי דיבורי הנרגנות שהיו רגילים בם, והם חזרו והפנו אותם כלפי משה רבנו. אך הקב"ה ראה שליבם צועק אליו לישועה, והם רוצים להוציא דיבורי תפילה מכובדים, אלא שמחמת הפחד שאחז בם פיהם מוציא באופן כפייתי את הדיבורים שהורגלו בם. והקב"ה ריחם עליהם אז וראה בכך תפילה לישועה. כשם שבמעשה בחליל הקב"ה החשיב את הנגינה (חילול קדושת יום הכפורים) של אותו ילד בתור תפילה נשגבה.
נמצא לפי זה, שהכתוב מספר לנו שבני ישראל התפללו לה', והוא מביא מייד בסמוך את נוסח התפילה שלהם, שכלפי חוץ הוא דברי נרגנות, אלא שהקב"ה ראה שליבם צועק לה'. ואילו משה רבנו היה דומה אז לאביו של אותו נער שהשתדל לאחוז בחליל ולמנוע את השמעת קול החליל. משה פנה אז אל בני ישראל ודיבר דיבורי ביטחון וניסה להשתיקם: "ד' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". דיבורי הביטחון של משה היה בעצם גם סוג של תפילה, אלא שלא היה צורך בה, כיוון שתפילתם של בני ישראל התקבלה למרות שהושמעה באופן של דיבורי נרגנות, ולכן הקב"ה אמר למשה שאין צורך בתפילתו. 

מאורע חד פעמי
החשבת דברי הנרגנות של ישראל לתפילה היתה מאורע חד פעמי, ומשום שהקב"ה התחשב אז בשני גורמים חשובים, הפחד הפתאומי ממראהו של פרעה המתקרב עם צבא עצום מנע מעם ישראל להתפלל כראוי, ובני ישראל היו מורגלים בדיבורי נרגנות ולא ידעו כיצד להתפלל. אך מייד לאחר קריעת ים סוף בני ישראל שרו יחד עם משה את שירת הים, ולמדו ממנו להתפלל כראוי. ולכן מאז לא התחשב ד' בכך שיתכן ובתלונות בני ישראל במדבר מסתתרת צעקה ותפילה לד' שיושיע אותם ממצבם, וד' ציפה שיתפללו כראוי ומתוך ביטחון ואמונה וכפי ששרו את שירת הים.
ולכן רק לאחר שישראל הסכימו להתפלל לד' כפי שהם התפללו אליו לאחר שירת הים, הם זכו להתחיל להילחם ולכבוש את הארץ. ואכן בסיום נדודיהם כשחזר והגיע אליהם מאורע קשה נוסף של חוסר מים, ובמקום לדבר דברי נרגנות הם שרו והתפללו לה': "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר כא, יז), מייד לאחר מכן מסופר על מלחמת סיחון, שהיתה בעצם המלחמה הראשונה במסגרת כיבושי ארץ ישראל.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר