שנת תשפ"א | שבת פרשת כי תבוא

חמדת שנת השבע: חלות השמיטה והיובל בזמן הזה – חלק א'

קצרה יריעה זו מברר את הנושא המורכב של שמיטה בזמן הזה. להרחבה על כך אתם מוזמנים לעיין ביחידת מורנו העוסקת בנושא מורכב זה.

בשבועות הקרובים נעיין בנקודות מסוימות העומדות בבסיס הדיון הזה והעולות ממנו.

שאלה יסודית אחת העומדת בבסיס הדיון היא השאלה אם הארץ בקדושתה עומדת גם אחרי גלות בית שני. בלשון חז"ל: האם קדושה שנייה (שנתחדשה עם החזרה לארץ ישראל לקראת בנין בית שני) קדשה לשעתה (ולא לאחר מכן) או אף לעתיד לבוא (אחרי חורבן בית שני).

לדעת רש"י (בפירושו למסכת גיטין ל"ו) קדושת הארץ בטלה אחרי חורבן בית ראשון, ובטלה שנית בזמן חורבן בית שני.

לפי הרמב"ם (הלכות תרומות פרק א, ח) הקדושה שקידש יהושע את הארץ בטלה בחורבן בית ראשון, אך הקדושה שקידש עזרא את הארץ אחרי עלייתו ארצה לא בטלה לעולם.

מדוע יש הבדל בין הקדושה הראשונה והשנייה? מדוע קדושת יהושע בטלה בחורבן בית ראשון, ואילו הקדושה שקידש עזרא את הארץ לא בטלה?

הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז) מסביר כך: יהושע קידש את הארץ על ידי כיבוש. אם כך, כאשר הארץ נכבשה מעם ישראל, הכיבוש הראשון בטל, ועמו בטלה הקדושה. עזרא, לעומת זאת, עלה לארץ והחזיק בה (על ידי ההתיישבות). גם אם באו אחרים וכבשו אותה, החזקה זו לא בטלה וממילא גם הקדושה.

הכסף משנה (על אתר) מקשה שלכאורה הדברים מפתיעים. מהו ההבדל בין כיבוש יהושע לבין עליית עזרא? כך או כך, הכיבוש החדש הוציא את הארץ מידי ישראל?

התוספות יום טוב (עדויות פרק ח משנה ו) מציע הסבר לדברי הרמב"ם: בזמן יהושע הקב"ה ציווה לכבוש את הארץ. בזמן החורבן הודיעו לנו הנביאים כי ה' גזר שהארץ תיכבש מידינו. בזמן עזרא עלו לארץ ברשות מלך פרס. באיזו זכות באו אחרים וכבשו מידינו? מכיוון שעזרא עלה ברשות, אין לאחרים זכות לנשל אותנו מאדמתנו, ולכן הקרקע נחשבת כגזולה בידיהם בלבד. קרקע איננה נגזלת, ומאז עליית עזרא היא נחשבת כמי שלא יצאה בדין מידינו.

הדברים עדיין דורשים ליבון וחידוד. ננסה להוסיף נופך לדברים.

הקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, וציווה אותם לעלות לארץ ולכבוש אותה. לא הייתה החלטה והסכמה של עם ישראל לעלות ארצה באותה עת. הייתה שמיעה לצו ה'. התורה אף מספרת שחלקים מהעם מיאנו לקיים את צו ה', ולא הגיעו ארצה. עליה זו נכפתה על העם, וכן היציאה מהארץ בזמן החורבן נכפתה על העם. עם ישראל הגיע לארץ מכוח צו אלוקי, ולא מחמת בחירתו להגיע. הכניסה לארץ בצו ה' קידשה את הארץ, וממילא אף הגלות שנכפתה עליהם, שוב בצו ה' על ידי נביאיו, הסירה את הקדושה הזאת.

בימי עזרא ונחמיה המצב היה שונה. בזמנם עם ישראל בחר לשוב לארץ הקדושה. הפעם הכניסה לארץ הייתה מכוח הרצון לחזור ולהתחבר לקדושתה. את הבחירה של עם ישראל לקדש את הארץ אין בכוח העמים המגלים (אף אם עשו זאת בשליחותו יתברך!) להפקיע. קדושה זו שעם ישראל מחיל מכוח בחירתם לקדש את הארץ היא קדושה שלא יכולה לסור.

ברוך ה', בדורות האחרונים, מאז תנועות חיבת ציון ובנותיה, ישנה התעוררות גדולה של עם ישראל לשוב לארצנו הקדושה. חובשי כיפות ושאינם, כאחד, מתעוררים ורוצים לשוב אל אדמת קדשנו. מכוח הרצון הגדול הזה אכן זכינו שכמעט כל יהודי המבקש להגיע לארץ הקודש ולחוס בצל השכינה שבארצנו יכול לעשות זאת. דרכנו לעסוק פחות בזכותנו על הארץ, ויותר בחובתנו כלפיה. אנו חווים את החובה להגיע ארצה ולבנות אותה. בעזרת ה', את הקדושה הזו שעם ישראל מחיל על הארץ בדורנו אין אומה ולשון שיכולים להפקיע.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר