הביטוי צחוק, כולל גם את המשמעות של צא-חוק, יציאה מן הסדר, חוקי הטבע כפי שהקב"ה טבע בעולם. לכן, אין זה פלא, שביטוי זה הוא המילה המנחה בבשורת הולדת יצחק לאברהם אבינו בן התשעים ותשע, ולשרה אמנו בת התשעים. עסקנו בכך בדברינו לפרשת וירא תשס"ד, והסברנו גם כי הבשורה על הולדת יצחק הנקרא על שם ה"צחוק" הגיעה אלינו בשתי פרשיות סמוכות זה לזה, ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב.
בסוף פרשת לך לך, פרק י"ז ג-כז, נמצאת הפרשיה הראשונה.
הפרשיה השנייה מתחילה בשני הפסוקים הראשונים של פרק י"ז, והמשכה בפרשת וירא, פרק י"ח א-טו.
לכל פרשיה סימן היכר מובהק והוא שם השם המופיע בה.
בפרשיה הראשונה מופיע אך ורק שם אלקים (עיינו י"ז ג, ז, ח, ט, טו, יח, יט, כב, כג).
לעומת זה בפרשיה השניה מופיע אך ורק שם הויה (עיינו י"ז א, י"ח א,יג, יד).
גם הבשורה מנוסחת בשתי דרכים: בפרשיה הראשונה – "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן" (י"ז יט). הדגש הוא כי לאברהם יהיה בן. בפרשיה השניה הניסוח הוא שונה: וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו" (י"ח י). הבשורה היא כי לשרה יהיה בן, בעולם המעשה, זה כמובן מתרחש יחד.
הבדל נוסף מתגלה בעיון בניסוח העיתוי של קיום ההבטחה. בפרשיה הראשונה: "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת" (י"ז כא). הברית מוזכרת במפורש, והזמן הוא בשנה הבאה (שנה הוא מושג שקשור לחיי האיש ולא האישה). בפרשיה השנייה: "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (י"ח י). הדגש הוא על כָּעֵת חַיָּה. עֵת הוא זמן שאיננו קשור דווקא לשנים, חַיָּה הוא ביטוי שמשמעותו יולדת או מילדת, והוא קשור לשמה של האישה המופיע בסיפור הבריאה השני: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (ג' כ). חַוָּה = חַיָּה, שמה של אשת אדם רומז לזכות הנפלאה של האישה הנושאת ברחמה (ברחמים) את העובר ומבטיחה את המשך החיים (רחם והריון הם מושגים השייכים אך ורק לעולם הנשי).
ברית המילה, מצווה הקשורה בטבורה למידת הדין, מופיעה רק בפרשיה הראשונה (י"ז י-יד, כג-כז), היא כמובן שייכת רק באיש.
גם בפרשיה העוסקת בלידת יצחק ומסכמת את שתי הפרשיות, מופיעות שתי הבחינות, תוך הקפדה על השימוש בהתאמה, בשם השם המתאים: "וַיקֹוָק פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְקֹוָק לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹקים". שוב, כמובן שבפועל בעולם המעשה, מדובר על התרחשות אחת בלבד.
נוסיף במאמר מוסגר כי גם בסיכום פרשיית הבריאה הראשונה, יש הקפדה שכזו, וז"ל הכתוב: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹקים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹקים עָשָׂה אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם: (ה' א – ב). כל הביטויים המודגשים מופיעים אך ורק בפרשיית הבריאה הראשונה, כמובן שהבולט שבהם הוא שם אֱלֹקים. גם בנושא זה ברור שבפועל הייתה רק בריאה-יצירה- עשיה אחת.
נוכל להסיק את המסקנה הבאה ולסכם. הקב"ה ברא את העולם ומנהיגו במידת הדין ובמידת הרחמים שהצטרפה אל מידת הדין. אברהם ושרה זכו לבן שימשיך את דרכם. הבשורה הגיעה אליהם גם בהתגלות במידת הדין –כמתואר בפרשיה הראשונה בה מופיע רק שם אֱלֹקים, וגם במידת הרחמים – כמתואר בפרשיה השניה, בה מתגלה רק שם הויה.
אין זה פלא כי דווקא בפרשיה הראשונה הדגש הוא על אברהם שרק הוא קשור למצוות ברית המילה. הדגש בפרשיה השניה הוא על שרה, שרחמה יבוא לידי ביטוי מעשי עם הריונה, ולכן מתגלה בה רק שם הויה המבטא את מידת הרחמים.
המסקנה המעשית מדברינו היא שכאשר אנו רוצים ומבקשים לעורר את מידת הרחמים, כגון בתפילה על החולים, אנו נזכיר בדווקא את שם האם.
הבה נתפלל כי מידת הרחמים תגבר על מידת הדין, והקב"ה ברחמיו העצומים ימשיך, ביתר עוז, את תהליך גאולתנו ופדות נפשנו, יאמר סוף למגפה, שהרי רחמיו על כל מעשיו. הגברת מידת הרחמים תלויה גם בנו, ככל שיהודי נוהג עם חברו במידת הרחמים, כך נוהג עמו גם בורא עולם.
|