שנת תשפ"ב | שבת פרשת חיי שרה

חמדת שנת השבע: מסרן הכתוב לחכמים (1)

בתורה מוזכרות רק ארבע מלאכות האסורות בשמיטה: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה.
לעומת זאת בהלכות שבת זמירה אינה זוכה להיות אב מלאכה בפני עצמה, אלא היא תולדה של מלאכת זורע, הכוללת את כל מלאכות הטיפול בגידול מן הצומח. כך גם הבצירה  היא מוגדרת כתולדה של הקצירה.
למדנו בעבר שמתוך כך שהתורה טרחה לכתוב את המלאכות בצורה מפורשת, חז"ל (מועד קטן דף ג' ע"א) מסיקים שהתורה אסרה את המלאכות הללו בלבד. יתר מלאכות הקרקע אסורות מדרבנן בלבד. למדנו שיש נפקא מינות הלכתיות מכך שיתר המלאכות אסורות רק מדרבנן.
הזכרנו שחלק מן האחרונים מסבירים שישנה הבחנה בין פעולה בודדת, האסורה מדרבנן בלבד, ובין מכלול של פעילות חקלאית, שעשויה להיחשב כאיסור תורה. הפעם אבקש להציע כיוון מעט שונה.
"והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות פרק כ"ג י"א). רש"י מפרש "תשמטנה" – מעבודה גמורה, כחרישה וזריעה, "ונטשתה" – מזיבול וניכוש, שאלו עבודות שאינן 'גמורות'. לכאורה הכוונה היא ש"תשמטנה" מתייחס למלאכות האסורות מדאורייתא, "ונטשתה" מתייחס למלאכות האסורות מדרבנן. הרמב"ן מעיר על הפרדוקסליות שבביאורו של רש"י: כיצד התורה מצווה על מלאכות שיהיו אסורות מדרבנן?אך אכן ישנם מספר מקומות בהם התורה מטילה איסור, וגדרי האיסור הם
מדרבנן. נביא מספר דוגמאות:

א.     מלאכות חול המועד
הרמב"ם בהלכות יום טוב (פרק ז א) כותב שהתורה קראה לחול המועד "מקרא קודש", ולכן ישנן מלאכות האסורות בו. מצד שני, העובר עליהן מקבל מכות מרדות, מפני שהן מדברי סופרים. אך הסופרים לא כתבו בתורה "מקרא קודש". זה לשון התורה!
בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקל א) פוסק ש"חול המועד אסור בקצת מלאכות, ומותר בקצתן". מוסיף הרמ"א "לפי צורך העניין שנראה לחכמים להתיר". שוב יש כאן דבר לכאורה משונה – התורה אוסרת לעשות מלאכות בחול המועד, ואילו חז"ל הם אלו שמחליטים מה כלול באיסורי חול המועד ומה לא.
הגמרא במסכת חגיגה (דף יח ע"א) אומרת על מלאכות חול המועד ש"לא מסרן הכתוב אלא לחכמים". נראה שהמשמעות היא זו: התורה אסרה את עשיית המלאכות בחול המועד. אך הותירה את גדרי האיסור בידי חז"ל. בשונה משבת ויום טוב, שם חז"ל מבארים לנו בתורה שבע"פ  מה הם האיסורים שאסרה התורה, בחול המועד הקב"ה ציווה את חז"ל שהם ייצרו את המסגרת שתתאים להגדרת "מקרא קודש".

ב.     רחצה ביום הכיפורים
מספר קולות מעניינות נאמרו ביחס לרחצה ביום הכיפורים. לדוגמא: המלך והמלכה רוחצים את פניהם, מותר לרחוץ לכלוך. הגאונים מסיקים מכך שאיסור רחצה הוא מדרבנן בלבד, שהרי לא מצאנו שאכילה ושתיה הותרו מסיבות לכאורה כל כך טריוויאליות.
הר"ן מסביר את הדברים אחרת. בביאורו על הרי"ף (מסכת יומא דף א' ע"א) הוא מבאר שאת יתר העינויים (למעט אכילה ושתיה) מסר הכתוב לחכמים. חובת העינוי היא מן התורה, אך גדריו נמסרו לחכמים.

ג.      אבלות
האם ישנה חובת אבלות מן התורה? שלוש שיטות מרכזיות נאמרו בכך: הגאונים (המובאים בדברי הרי"ף על ברכות דף ט ע"ב) סבורים ששבעת ימי האבל הם מן התורה. לעומתם בעלי התוספות סוברים שכל חובת האבלות היא מדרבנן בלבד. הם מביאים מספר ראיות, אך נתמקד בשתי הראיות המרכזיות שלהם. ראשית, אין פסוק המצווה, ואפילו רומז באופן מפורש, שיש חובה להתאבל. שנית, כלל הוא ש'הלכה כדברי המקל באבל'. כיצד יתכן שאודות גוף הלכות מן התורה ייקבע כלל גורף, שמקלים בכל ספק? מכאן טוענים בעלי התוספות שהלכות אבלות הם בהכרח מדרבנן.
הרי"ף (שם) והרמב"ם חולקים על כך, ואומרים שחובת האבלות ביום המיתה והקבורה היא חובה מן התורה. הרמב"ם (בספר המצוות מצווה ל"ז) מביא את הפסוק שנאמר על הכהנים "לה ייטמא", מכאן שהכהן מצווה להיטמא לקרוביו אחרי פטירתם. הרמב"ם שואל: למה? מדוע שתהיה חובה על הכהן להיטמא לקרוביו? התורה הייתה יכולה לקבוע שהכהן רשאי להיטמא, מפני הקושי הנפשי של הכהן שנדרש להיות מנותק מקבורת קרוביו. אך מדוע שיהיה חייב לעשות זאת?
מכאן לומד הרמב"ם שהתורה רמזה שיש חובה נוספת: להתאבל. התורה מבהירה לכהן שאסור לו להיות מנותק מקבורת קרוביו, ומכאן כולנו למדים שגם לנו אסור להיות מנותקים מקבורת קרובינו. גם אם יש חברה קדישא שמבצעת את הקבורה עצמה, מוטלת עלינו חובה ליטול חלק בכך.
כך הרמב"ם מציע מקור לחובת האבלות, אך אין בכך תשובה לשאלה בסיסית: מהי חובת האבלות? ודאי שעצם ההיטמאות איננה האבלות! אם התורה מצווה על האבלות, מה כלול בציווי זה?
גם כאן התשובה היא שהתורה רמזה במספר מקומות שיש חובת אבלות, אך גדרי האבלות, מה כלול בחובה זו, נותר בידי חז"ל. עליהם הוטל לקבוע כיצד מתאבלים, מה יש לעשות וכיצד יש לנהוג בתקופת האבלות.
בכך הראשונים גם עונים על השאלה השנייה של בעלי התוספות. התורה מסרה לחכמים את החובה והסמכות לקבוע מה כלול בהלכות אבלות, ובכוחם לקבוע שבכל ספק ביחס להלכות אבלות אפשר להקל.
נגענו במספר דוגמאות לכך שהקב"ה מצווה ציווי עקרוני, ומותיר את גדרי הדבר בידי חז"ל: הגדרת מלאכות חול המועד; גדרי העינוי ביום הכיפורים; חובות האבלות; והגדרת נטישת הקרקע בשביעית.
הקב"ה מסר לנו את התורה, אך ציווה אותנו להיות חלק פעיל מלימוד, פיתוח ויצירת התורה. כך הקב"ה, דרך התורה, יוצר אפשרות לקשר בינו ובין לומדי התורה. אנו ב"ארץ חמדה" שואפים להיות חוליה נוספת בשרשרת נצח זו, וכך לחזק את השכנת השכינה באמצעות הפצת דבר ה' בעולם.
_________________________ 

⁽¹⁾ ע"פ מסכת חגיגה דף יח ע"א "לא מסרן הכתוב אלא לחכמים".

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר