שנת תשפ"ב | שבת פרשת בשלח

חמדת שנת השבע: הפסד בגרמא, ומחשבות על פח שמיטה

בשבועות האחרונים למדנו על תפיסות מחשבתיות העומדות בבסיס איסור "לאכלה" – ולא להפסד. הצגנו שלוש תפיסות מרכזיות:
א.     תפיסת הקדושה שבפירות: פירות השביעית קדושים, אסור לפגוע בקדושה זו.
ב.     תפיסת ה"קידוש הקהילתי": פירות השביעית נועדו לשימוש משותף של כולם. כל פעם שאנו לוקחים מהשלחן הציבורי, עלינו להתחשב בכך שאכילתנו מונעת את שימושם של האחרים. אין בכך אמירה של הימנעות מאכילת פירות השביעית; זכותנו ואף מומלץ שנאכל מפירות אלו לשובע נפשנו. אך אם איננו מנצלים את הפירות כראוי, הרי שפגענו בזכות השימוש של האחרים באופן שאינו מוצדק.
ג.      תפיסת "שלחן גבוה": הקב"ה מזמין אותנו לאכול על שלחנו, על ידי כך שהוא מזכיר שהארץ כולה שלו, יד אדם לא תהיה שותפה ביצירת הפירות בשנה זו, וכולם מוזמנים לאכול מפריה ולשבוע מטובה. עלינו לכבד את המעמד המיוחד, ולא לנצל את מה שמוגש לנו שלא באופן לו הפירות מיועדים.

נפקא מינה אפשרית בין התפיסות הללו היא השאלה אם מותר לגרום לפירות להתקלקל.

מצד קדושת הפירות, לכאורה האיסור הוא הפגיעה הפעילה בפירות. על פניו פגיעה בגרמא פחות מבזה את קדושת הפירות.

מצד הזכות הציבורית בפירות על פניו אין זה משנה אם הפגיעה היא פעילה או סבילה. משל למה הדבר דומה: לאדם שלקח הרבה אוכל בקידוש הקהילתי, הרבה מעבר מכדי מחסורו. מבחינת החברה, אין הבדל בין השלכת האוכל היתר לפח ובין השארת האוכל להתקלקל במקומו. כך או כך, האדם בזבז את האוכל של החברה. 

כאשר דנים על הפסד פירות שביעית בגרמא, חשוב להבחין בין מספר סוגים שונים של 'גרמא':

1.     הנחת הפירות להתקלקל, ללא מגע יד אדם: במשנה (שביעית ב, י) נאמר שאסור להצניע את הדלעת לזרע. מפירוש המשנה עולה שהכוונה היא שמכיוון שלחברה יש זכות בדלעת הזו, אסור לאדם הפרטי להחליט להשאיר את הדלעת אצלו ללא שימוש בכדי לנצל את זרעיו בהמשך, למרות שהוא אינו פוגע בדלעת באופן פעיל. ברם, בהלכות הרמב"ם כותב שהאיסור הוא מפני שאסור לאסוף ספיחים בשביעית (לנושא הספיחים בעזרת ה' נקדיש סדרת טורים בעתיד). לא ברור אם הרמב"ם חזר בו, וסבור שאין איסור להותיר פרי להתקלקל.

2.     הנחת הפירות במקום בו כוחות הטבע ימהרו את קלקולם: בירושלמי (שביעית ז, א) נאמר שמותר להניח את קניבת הירק על הגג, שם היא תתייבש, למרות שהיא קדושה. משמע שמותר לחשוף את פירות השביעית לכוחות הטבע, למרות שחשיפה זו תגרום לפירות להתקלקל מהר יותר. ברם, החזון איש מבאר שמציאותית אם הקניבה תתייבש, הקלקול דווקא יהיה איטי יותר. כך שלא ברור אם ניתן להסיק משהו מגמרא זו לנידוננו.

3.     הנחת הפירות במקום בו יש צפי של פגיעה של אחרים: הרמב"ם פוסק תוספתא בה נאמר שאין חובה למנוע מכך שבהמות יאכלו את פירות השביעית, מפני שנאמר "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. משמע מדבריו שאילו היה מדובר במפגע שונה, הייתה חובה למנוע את הפגיעה הפעילה של אחרים בפירות השביעית.

4.     פעולה שהיא עצמה גורמת לקלקול, אך הקלקול הוא טבעי ואינו מיידי: בירושלמי (ט, א) נאמר שמותר לחתוך את עלי הארטישוק במקומם, מכיוון שהם "אבודים מאליהם". לא ברור אם הכוונה היא שהחיתוך אינו פוגע בעלים, אלא רק גורם לכך שיתקלקלו בעתיד, ואין איסור לפגוע באופן "גרמאי" שכזה, או שהכוונה היא שכך או כך העלים עתידים להירקב, כך שהחיתוך אינו משמעותי דיו בכדי שיהיה אסור.

למעשה, הרב קנייבסקי והחזון איש פוסקים כך: אין חובה לשמור על הפירות, כך שאין חובה להכניס את הפירות למקרר. מצד שני, הם פוסקים שישנה חובה להניח את הפירות במקום בו לא ייגרם קלקול. לדוגמא, במקום בו ילדים צפויים לשחק עם הפירות. אין חובה לבצע פעולה שתאריך את חיי המדף של הפירות, אך יש לבצע פעולות שימנעו את הפגיעה הפעילה בפירות. יש לציין שלמרות זאת, הם מתירים לתת לילדים את הפירות לאכילה, למרות שילדים נוטים שלא לנצל את הפירות כראוי באכילתם, מכיוון שזו דרך אכילתם.

דיון זה משפיע מאוד על שאלת פח השמיטה.

הגרש"ז פוסק שאסור להכניס את פירות השביעית לאשפה הציבורית עד שיתעפשו, מפני שמפני האשפה דוחסים את האשפה. הכנסת הפירות לאשפה מניחה אותם במקום בו בהכרח יבואו אנשים וישמידו אותם.

הראי"ה קוק אוסר את השלכת שיירי פירות שביעית (הראויים לאכילה) ולשים אותם באשפה, לא מפני קלקול עתידי, אלא מפני שברגע הנחת האשפה בפח אנשים מיד נרתעים מאכילת הפירות. הרב יהודה עמיחי פוסק שיש להבחין בין הנחה באופן שבא במגע עם זבל אורגני אחר, הפוגע בפרי מיידית (ואף גורם לו להירקב מהר יותר) ובין הנחת הפרי באופן שאינו ממאיס אותו.

מסיבה זו, הרב יעקב קנייבסקי (ה'קהלות יעקב') התנגד לפח השמיטה. הנחת שיירי פירות שביעית יחד זה על זה גם גורמת לקלקול מהיר יותר, וגם ממאיסה את הפירות באופן מיידי. לאור דבריו, הרב אשר וייס פוסק שניתן לשים את השאריות, בנפרד, בשקיות ניילון בתוך האשפה הרגילה, ולהמתין עם הוצאתה עד שיתחילו להירקב (אך די בתחילת רקבון, אין צורך שיירקבו ממש).

הרב אלישיב חולק על כל זאת. בתחילת הדברים הצענו שהסוברים שאיסור הפסד מבוסס על זכות האחרים בפירות יחמירו יותר ביחס לגרמא. אך לעניין אשפה, הרב אלישיב אומר שזו סברא לקולא. מכיוון שמדובר בשאריות שבלאו הכי יירקבו, ואיש לא יאכל אותם, החברה לא נפגעת מכך שהשמדתם בידיים. כל ההנחה שצריכים להיזהר ולא לפגוע בהם בצורה ישירה מבוססת על תפיסה של קדושה בפירות. מכיוון שהרב אלישיב פוסק שעיקר איסור הפסד מבוסס על זכות החברה בפירות, הוא מתיר להשליך את השאריות ישירות לאשפה הרגילה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר