שנת תשפ"ג| שבת פרשת נח

חמדת שנת השבע: המצווה הכפולה שבהקהל

דברים פרק לא, ט-יג

וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת:  בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם:  הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת  כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:  וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

על פניו, לפנינו שתי מצוות: קריאת התורה, והקהלת העם. הבה"ג, יראים ורס"ג אכן מנו שתי מצוות נפרדות. אמנם הרמב"ם (ספק המצוות מצווה ט"ז) והחינוך (מצוות תרי"ב) מנו מצווה אחת בלבד. לכאורה לפי תפיסה זו המצווה היא הקריאה, והקהלת העם היא האמצעי המאפשר את הקריאה באזני כל העם. אך קשה להתעלם מהסדר המפתיע של הפסוקים. אם ההקהלה היא האמצעי המאפשר לקרוא את התורה באזני כולם יחד, לכאורה היה נכון לצוות להקהיל, ולאחר מכן לצוות על הקריאה. מכך שההקהלה מוזכרת אחרי הקריאה ובנפרד ממנה נראה שיש מטרה בפני עצמה להקהלה.

בהבנה הפשוטה, אין זה מובן מאליו שיש צורך להקהיל את העם בכדי לקרוא את התורה באזני כולם. הפסח נשחט בשלוש כיתות: עם ישראל שוחט את הפסח יחד, אך בפועל אי אפשר להכניס את כולם בו זמנית לעזרה, ולכן העם מתחלק ושוחט את הפסח בקבוצות נפרדות. גם קריאת התורה הייתה יכולה להיעשות בצורה דומה לכך: לקרוא את התורה בכל יום, עבור עולי הרגל הנמצאים באותו היום. החובה להקהיל את העם לשמיעה משותפת של התורה היא חידוש העומד בפני עצמו. יתכן שאם סדר הפסוקים היה הפוך לא היינו שמים לב לחשיבות של הקהלת העם יחד.

יתכן והדברים קשורים לעיקרון שכבר למדנו ביחס למצוות הקהל. התורה צריכה להינתן כאיש אחד בלב אחד. למדנו כבר שבכדי להגיע למטרה זו מעמד הקהל נעשה דווקא בסוכות של מוצאי שביעית.

אם נעמיק בפרשיית מתן תורה שבספר דברים, נגלה עומק נוסף.

בשבוע שעבר נגענו בציווי 'הקהל' הראשון, בפרק ד' פסוק י', בו ה' ציווה את משה להקהיל את העם למעמד הר סיני. בהמשך הפרק ישנו תיאור דרמטי ביותר של מעמד הר סיני: הר בוער עד לב השמיים חושך ענם וערפל, מן השמיים השמיעך את קולו לייסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש. התיאור עצום ומפורט, רק דבר אחד חסר בו: מצוות. הפרק מסתיים ללא פירוט של המצוות שנאמרו בסיני. בפרק הבא, פרק ה', משה מתחיל נאום חדש, שם הוא מפרט את עשרת הדברים הכתובים על הלוחות. אם כך, לכאורה יש כאן שני דברים נפרדים: עצם המעמד (הקהל), והמצוות. על כך אנו אומרים בליל הסדר "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו". מה משמעות העמידה לפני ההר ללא קבלת תורה? נראה שעצם הקהלת העם לשמוע את דבר ה' פועלת את פעולתה בפני עצמה. בפרק ד', העוסק בעצם המעמד, נאמר שהעם ילמדו לירא את ה', ואת בניהם ילמדון.

כאמור, בציווי של הקהל בפרק ל"א ישנה הבחנה בין שני הדברים הללו: יש את קריאת התורה. אך בנפרד ממנה יש עניין כללי יותר: עצם הקהלת העם. המעמד של העם, כאיש אחד בלב אחד, לשמיעת התורה יחד, פועלת על הנפש שלנו, לקבל את יראת ה' ולעודד אותנו לשמוע את דבר קדשו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר