שנת תשפ"ד| שבת פרשת לך לך

ארץ אגדה: הרמב"ם – ודין "הקדיחה תבשילו"

נאמר בתורה (דברים כד,א-ג): "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ: וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר: וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ...". והמשנה המסיימת את מסכת גיטין (דף צ,א) דנה בעניין הגירושין:

"בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר: 'כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר' (דברים כד,א); ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר: 'כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר'; ר' עקיבא אומר: אפי' מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר: 'וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו' ".

בפרושו למשנה פסק הרמב"ם כבית הלל וכתב:

"בית שמאי נסמכין במלה 'ערוה', ובית הלל באמרו 'דבר'. ודברי ר' עקיבה דחוים, לפי שאם מצא נאה ממנה ישאנה עליה ולא יגרש את זו בעוד שלא חטאה שום חטא והיא מתאימה לדעותיו. והלכה כבית הלל."

מדברי הרמב"ם עולה שלדעת בית הלל אם חטאה האשה "שום חטא" כלפי בעלה הוא רשאי לגרשה, ואפילו מדובר בחטא פעוט כגון שהיא התרשלה ו"הקדיחה תבשילו". והרמב"ם מוסיף לנו שדעת רבי עקיבא שאם מצא אדם אשה נאה יותר מאשתו, יכול הוא לגרש את אשתו הראשונה, אינה מתיישבת על ההגיון, שהרי היא לא חטאה שום חטא כנגדו, והיא מתאימה לדעותיו, ואם היא מסכימה להישאר נשואה עמו גם כשישא אשה אחרת מדוע הוא יגרש אותה. ותמוה מדוע הוצרך הרמב"ם להוסיף ולומר שדברי רבי עקיבא דחויים מן הסברה. והרי פסיקת הרמב"ם שם מתאימה לכללי הפסיקה, שהרי ידוע שהלכה כרבי עקיבא רק כשהוא חולק על יחיד ולא כשהוא חולק על רבים, וידוע שהלכה כבית הלל ולא כבית שמאי. ומדוע ראה הרמב"ם צורך להוסיף שדברי רבי עקיבא אינם מתיישבים על ההיגיון.

הירושלמי מסייע לרמב"ם בדחיית דברי רבי עקיבא

שיטת הרמב"ם שדברי רבי עקיבא אינם מסתברים מסתייעת מן הירושלמי. הירושלמי מביא, שהזקנים הראשונים דרשו מן הכתוב 'וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ' שהנידה צריכה להיראות 'דחויה' ('בְּנִדָּתָהּ') ולכן היא צריכה שלא להתאפר עד שתטבול ותהיה טהורה לבעלה, ואילו רבי עקיבא חלק עליהם ואמר שהוראה שכזו עלולה לגרום שהאשה תיראה מכוערת והבעל עלול לגרשה. והירושלמי מסיים שדעת הזקנים הראשונים מתאימה לדעת בית שמאי שהבעל רשאי לגרש את אשתו רק אם מצא בא חטא של 'ערוה', ואילו דעת רבי עקיבא מתאימה לדעת בית הלל. וכוונת הירושלמי שרבי עקיבא חושש שאם לא תתאפר ותתקשט האשה בימי נידותה תחלש אהבתו של הבעל אליה, והוא עלול שלא להעלים עין אם היא תפשע כלפיו, והוא יבוא לגרשה. כאמור במשלי (י,יב): "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה".

ובחידושי הרשב"א תמה שמתבקש היה שהירושלמי יאמר שדברי רבי עקיבא מתאימים לשיטתו שמותר לאדם לגרש את אשתו אם מצא אחרת נאה הימנה, ולא מצא הרשב"א הסבר לדברי הירושלמי.

קושית הרשב"א היא בעצם סיוע לשיטת הרמב"ם. הרמב"ם הבין שברור היה לירושלמי שרבי עקיבא עצמו פוסק כבית הלל, שהרי דברי רבי עקיבא (כפשוטם) דחויים מצד ההיגיון. וכאשר טרח הרמב"ם להוסיף בפרושו למשנה שדברי רבי עקיבא דחויים מצד ההיגיון, הוא ממשיך את שיטת הירושלמי ומרמז לנו שמשנה זו שנראית כדנה בענייני הלכה בלבד משלבת בה גם רובד רוחני, וכדלקמן.

האשה השניה של אדם מישראל

כאשר אנו רואים דברים תמוהים בדברי חז"ל זו דרך שלהם לרמוז שלנושא ההלכתי שעליו הם דנים יש גם משמעות סמלית, ואם נייחס את הדברים התמוהים אל המשמעות הסמלית תסור התמיהה. בספר קהלת (ט,ט) נאמר: "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ...". הכתוב מזכיר "חַיִּים" ומזכיר "אִשָּׁה". חז"ל למדו משם שקיימת חובה על האב ללמד את בנו גם אומנות שתפרנס ותחייה אותו (קידושין דף ל,ב):

" 'רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ'. אם 'אִשָּׁה' (שמוזכרת בכתוב) ממש היא - כשם שחייב (האב) להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות ('חַיִּים'). אם 'אִשָּׁה' שמוזכרת בכתוב אינה כפשוטו, אלא תורה היא - כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות."

מדברי חז"ל שם עולה שיש לאדם שתי נשים, האחת היא אשתו הרגילה, והשניה היא 'אשה סמלית' שהיא ה'תורה'. דברי חז"ל אלו יכולים להסביר את דברי רבי עקיבא, והם גם מאירים באור חדש מאמר חז"ל תמוה בענין עַכְסָה אשתו של עתניאל, וכדלקמן.

עַכְסָה

בספר יהושע מסופר על כבוש העיר דביר על ידי עתניאל (יהושע טו,יג-יז):

"וּלְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵי יְהוּדָה אֶל פִּי ד' לִיהוֹשֻׁעַ אֶת קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנָק הִיא חֶבְרוֹן: וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק: וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר: וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה: וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה:"

לפי פשוטה של הפרשיה כוחו של עתניאל היה בגבורתו הגשמית, והוא לכד את העיר 'קִרְיַת סֵפֶר' בגבורתו הגשמית. אולם לפי מסורת חז"ל כוחו של עתניאל היה בגבורתו התורנית, כמבואר במסכת תמורה (דף טז,א):

"אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר 'וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָּלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה'. ולמה נקרא שמה עַכְסָה - שכל הרואה אותה כועס על אשתו."

דברי חז"ל על עַכְסָה - "שכל הרואה אותה כועס על אשתו" – לא יתכנו כפשוטם. וכי מה חטאה אישה שלא נולדה יפה כמו עַכְסָה? ומדוע בעלה כועס עליה?! כוונת חז"ל לרמז, שמי שכועס על עַכְסָה - כועס בעצם על עצמו. התורה נמשלה ל'אשה' וספור מסירת עַכְסָה לאישה לעתניאל כורך שני ספורים יחדיו. ספור מסירת עַכְסָה בתו הגשמית של כָּלֵב לאשה לעתניאל, וספור מסירת 'תורתו' של כָּלֵב ('בתו הרוחנית') ל'אשה סמלית' לעתניאל. הדרשה מרמזת שכוחו של עתניאל בן קנז היה בעמל התורה, והוא כבש את 'קִרְיַת סֵפֶר' הרוחנית, ולפיכך בחר בו כָּלֵב לקבל גם את תורתו שקשורה לשם עַכְסָה. ומעתה, מובן מדוע כל הרואה אותה כועס על 'אשתו'. לאחר שלומדי התורה מתבוננים בתורתו של עתניאל – ב'עַכְסָה', הם כועסים על עצמם מדוע עמלם התורני לא הניב להם תורה ('אשה') כה יפה.

כאשר נתקל אדם תוך כדי לימוד התורה בקושיה והוא מתרץ אותה, תירוץ זה הוא חלקו של האדם בתורה, והוא נחשב ל'אשתו הרוחנית'. אולם פעמים שגם חבירו נתקל בקושיה זו, ותירץ תירוץ אחר, והתרוץ השני נחשב ל'אשתו הרוחנית' של החבר. ואם שמע אדם את התירוץ של חבירו, ותירוץ זה נאה בעיניו יותר מאשר התירוץ שהוא תירץ מתחילה, הוא רשאי 'לגרש' את התירוץ הראשון שלו, ו'לשאת לאשה' את התירוץ של חבירו, שהרי 'אשה סמלית' זו נאה יותר בעיניו.

ופשוט היה לירושלמי, שדברי רבי עקיבא שאדם רשאי לגרש את אשתו אם מצא אחרת נאה הימנה, מתייחסים ל'אשה הרוחנית' של האדם שהיא חלקו בתורה. אך בענין אשתו הרגילה של אדם פוסק רבי עקיבא הלכה כבית הלל. ובענין שיטת בית הלל נרחיב לקמן.

פסיקת הרמב"ם ב'יד החזקה'

וז"ל הרמב"ם בהלכות גירושין (י,כא):

"לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה, ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה. ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר שנאמר 'כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר', ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שנייה אם שנאה ישלחנה.

דרכו של הרמב"ם לרמז למקורות הפסיקה שלו, ולכאורה אם פסק הרמב"ם כבית הלל צריך היה לצטט את לשון בית הלל במשנה ולומר "אפילו הקדיחה תבשילו", ואם לא עשה כך נראה לכאורה שפסק שלא כבית הלל. וכבר הקשו במעשה רקח (שם) ובבית שמואל ובבית מאיר (אבן העזר קיט,ג) שהרמב"ם מצטט את לשון התורה בלא תוספת ביאור, ופשטות לשון התורה משמעה כבית שמאי, ונדחקו שם בהסבר שיטת הרמב"ם. ובכל אופן הם לא ביארו מדוע השמיט הרמב"ם את לשון בית הלל ולא הזכירה כלל בהלכותיו.

ונראה שביד החזקה הכריע הרמב"ם שלמסקנת התלמוד הבבלי בית הלל סבורים הלכה-למעשה שלא ראוי שאדם יגרש את אשתו אם הקדיחה את תבשילו, וכפי שיתבאר לקמן.

שיטת הברייתות שבבבלי במשמעות 'עֶרְוַת דָּבָר'

בירושלמי מובאת ברייתא שבית שמאי למדו מהמילים ''עֶרְוַת דָּבָר" שהתורה מדברת בשני מקרי גרושין, מקרה אחד שבו נאסרה האשה על הבעל באיסור 'עֶרְוָה' משום ששני עדים העידו שזינתה, ומקרה נוסף שהאשה נוהגת שלא בצניעות והיא "יוצאה וראשה פרוע, צדדיה פרומין וזרועותיה חלוצות", ואותו מכנה התורה 'עֶרְוַת דָּבָר'. ומשמע בירושלמי שבית הלל חולקים ולמדו מלשון 'עֶרְוַת דָּבָר'. לרבות מקרים נוספים, ומטעם זה מתירים בית הלל לאשה להתאפר בימי נידותה, כדי שהבעל יאהב אותה וימחל לה אם הכעיסה אותו.

אולם מפשטות הברייתא שמובאת בתחילת סוגיית הבבלי בית הלל הם אלו שלמדו מלשון ''עֶרְוַת דָּבָר" לרבות מקרים חמורים וכגון שהאשה נוהגת שלא בצניעות. וז"ל (גיטין דף צ,א):

"גמ'. תניא, אמרו בית הלל לבית שמאי: והלא כבר נאמר 'דָּבָר'! אמרו להם ב"ש: והלא כבר נאמר 'עֶרְוַת'! אמרו להם ב"ה: אם נאמר 'עֶרְוַת' ולא נאמר 'דָּבָר', הייתי אומר משום 'עֶרְוָה' תצא, משום 'דָּבָר' לא תצא, לכך נאמר 'דָּבָר'; ואילו נאמר 'דָּבָר' ולא נאמר 'עֶרְוַת', הייתי אומר משום 'דָּבָר' תנשא לאחר, ומשום 'עֶרְוָה' לא תנשא לאחר, לכך נאמר 'עֶרְוַת'..."

לפי הברייתא שבבבלי בית שמאי סבורים שהתורה מתייחסת רק למקרה שהאשה זינתה (איסור 'עֶרְוָה') בפני שני עדים ('דָּבָר') ולכן היא אסורה על בעלה והוא חייב לגרשה. ואילו לדעת בית הלל התורה מתייחסת גם למקרה שכזה ('עֶרְוָה') וגם למקרה קל יותר שמוגדר 'דָּבָר'. והתורה התייחסה לשני המקרים כדי להשמיע שהאשה 'תצא' הן במקרה של 'ערוה' והן במקרה של 'דבר'. ומפשטות הברייתא משמע שכשם שבמקרה של זנות ממש ('עֶרְוָה') רצון התורה שהאשה 'תצא' כך במקרה הקל יותר שמוגדר 'דָּבָר' רצון התורה שהאשה 'תצא'. והרי לא יתכן שהתורה רוצה שהאשה 'תצא' מבעלה אם היא רק הקדיחה את תבשילו, ולכן מתבקש שבית הלל סבורים ש'דָּבָר' משמעותו שהאשה נוהגת שלא בצניעות, ורצון התורה שגם במקרה זה האשה 'תצא' מבעלה.

וכבר הרגיש הריטב"א שפשטות הברייתא הזו חולקת על המשנה, ולפיה בית הלל מתירים לגרש גם כשהאשה רק הקדיחה את התבשיל. ולכן דחק הריטב"א וכתב בהסבר הברייתא: "שאפילו משום 'דבר' רשאי להוציאה". והיינו ש'תצא' שבמקרה של 'ערוה' הוא אמנם 'רצון התורה', אך 'תצא' שבמקרה של 'דבר' הוא רק 'רשות מהתורה'. אך זהו דוחק גדול שאינו מתאים לפשטות הברייתא.

מסורת נוספת שחולקת על המשנה היא הברייתא שמופיעה בהמשך סוגיית הבבלי, וז"ל:

"תניא, היה רבי מאיר אומר: כשם שהדעות במאכל, כך דעות בנשים; יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו, וזו היא מדת פפוס בן יהודה, שהיה נועל בפני אשתו ויוצא. ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו, וזו היא מדת כל אדם, שמדברת עם אחיה וקרוביה ומניחה. ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו, זו היא מדת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ופרומה משני צדדיה, ורוחצת עם בני אדם... זו מצוה מן התורה לגרשה, שנאמר: 'כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת [דָּבָר] וגו' וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ... וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר'. הכתוב קראו 'אַחֵר', לומר, שאין זה בן זוגו לראשון, זה הוציא רְשָׁעָה מביתו וזה הכניס רְשָׁעָה לתוך ביתו. זכה שני - שלחה, שנאמר: 'וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן [וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ]'..."

לשיטת רבי מאיר הכתוב 'כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר' מתייחס למקרה חמור וכגון שהאשה מתנהגת שלא בצניעות. כאמור, לפי הירושלמי זו שיטת בית שמאי, ואילו לשיטת בית הלל הכתוב מתייחס למקרים אחרים. ויש לתמוה האם אמר רבי מאיר את דבריו לפי שיטת בית שמאי. ומתבקש שרבי מאיר סבור שלשיטת בית הלל הכתוב 'כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר' מתייחס למי שמתנהגת שלא בצניעות, וכפי שעלה גם מפשטות הברייתא הראשונה שהובאה שם בסוגיית הבבלי. ומתבקש שלדעת רבי מאיר מודים בית שמאי לבית הלל, ולא נחלקו בדבר.

נמצאנו למדים שכבר מתחילה הביא התלמוד הבבלי שתי ברייתות שחולקות על פשטות דברי בית הלל שבמשנתנו. ולפי שתי הברייתות האלו בית הלל סבורים ש'עֶרְוַת דָּבָר' אין פירושו 'שום חטא' ובכלל זה 'הקדיחה תבשילו', אלא פירושו הוא 'התנהגות לא צנועה'.

ואמנם סוגיית הבבלי ממשיכה ודנה בענין זה, ופסיקת הרמב"ם במשמעות 'עֶרְוַת דָּבָר' הושפעה מהמשך הסוגיה, וכפי שיתבאר לקמן.

כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח

וז"ל סיום סוגיית הבבלי:

" 'כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח' - ר' יהודה אומר: אם שנאתה שלח, ר' יוחנן אומר: שנאוי המשלח. ולא פליגי: הא בזוג ראשון (אשת נעורים, רש"י), הא בזוג שני; דאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה - אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ד' בְּכִי וַאֲנָקָה..."

מתחילה כשכתב הרמב"ם את פרושו למשנה, הניח הרמב"ם שהאמורא רב יהודה שפסק: "אם שנאתה שלח", מתייחס לכל מקרה שבו 'שונא' הבעל את אשתו, ואפילו זו סיבה זניחה כגון שהקדיחה את תבשילו. והניח אז הרמב"ם, שדברי התלמוד שמוסכם על הכל שאם מדובר ב'זוג ראשון' אזי 'שנוא המשלח' – דברים אלו אינם אלא 'ענין סגולי' ו'מילי דחסידותא'. וידוע שיש 'מילי דחסידותא' שהרמב"ם אינו מביא בפסקיו, וכגון ההנהגה שלא ללכת ארבע אמות בגילוי הראש (ראו לחם יהודה הלכות תפילה ונשיאת כפים ה,ה). ולכן פסק אז הרמב"ם בפרושו למשנה שהלכה כבית הלל שבמשנתנו, ולא הזכיר שום הגבלה.

אולם במסקנתו כשכתב את ה'יד החזקה' הכריע הרמב"ם שהפרשנות של רב יהודה ורבי יוחנן לכתוב 'כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח' אינה 'ענין סגולי', אלא אדרבא מדובר בענין של 'דרך ארץ' ו'ישרות' ו'אנושיות' (ולפעמים משתמשים בביטוי ביידיש "מענטשלך קייט") שקדמו לתורה.

חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ

כדי להעמיק בהבנת הענין צריך להעמיק ולהתבונן בנבואת מלאכי (ב, יג-טז):

"וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ד' בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם: וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ד' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ: וְלֹא אֶחָד עָשָׂה וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱלֹהִים וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד: כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר ד' צְבָאוֹת וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ: ס

הנביא מגדיר את 'אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ' בתור 'חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ', משום שכאשר איש ואשה החליטו להתחתן, הם בעצם חברים שכורתים בינם 'ברית', ובלשון ימינו 'הסכם'. הסכם זה אינו נאמר במפורש אך הוא מתבקש מעצמו. משמעות ה'ברית' היא שהם יודעים מראש שעלולים להתגלע ביניהם חילוקי דעות וכעסים, אך הם ימשיכו לחיות כזוג וינסו לפעול להשכנת שלום בינם. אמנם גם כשנכרתה ברית ('הסכם') מקובל שבמקרה של 'הפרה יסודית' של ההסכם רשאי הצד השני לבטל את ההסכם בלא להמתין ולנסות למצוא פתרון לבעיה. השכל האנושי מגדיר 'הפרה יסודית' כפי שבחרו בני אדם לנסח זאת בחוק, וכדלקמן: "הפרה יסודית - הפרה שאדם סביר לא היה חותם על החוזה אילו היה יודע מראש שתתקיים ואילו היה יודע מראש את תוצאותיה".

כלומר, 'הפרה יסודית' אינה תלויה בהחלטה אישית של אחד הצדדים אלא היא תלויה בהגדרה של 'אדם סביר' שהוא אדם ממוצע. ולפיכך, רק אם 'אדם סביר' מגדיר פעולה או התנהגות מסוימת של האשה בתור 'הפרה יסודית' רשאי הבעל 'לשנוא' את אשתו ולשלחה בגט בלא לתת לה הזדמנות לתיקון.

לשון הנביא "כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח" מרמזת ללשון הכתוב בגירושין השניים של האשה: "וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ...". אך הגירושין השניים משחזרים את מה שארע במקרה הראשון "כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ". כלומר, 'עֶרְוַת דָּבָר' היא מה ש'אדם סביר' מגדיר כ'הפרה יסודית' של הסכם הנישואין, ובה 'אדם סביר' מגיע למצב של 'שנאה' והוא מגרש את אשתו.

אולם הנביא מגביל במקצת את ההיתר הזה ואומר "וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ", וענין זה מבואר בכתוב הקודם שם "וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד". כלומר, גם במקרה של 'הפרה יסודית של הסכם הנישואין, אין למהר ולגרש את האשה אם זו "אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ". ומשום ש'אדם סביר' נוהג ב'אורך-רוח' אפילו במקרה של 'הפרה יסודית' ('עֶרְוַת דָּבָר') אם מדובר באשתו הראשונה ('אשת נעוריו). ואם הוא לא נשמר ברוחו והיה 'קצר רוח' וגירש אותה מיד לאחר 'הפרה יסודית', הנביא מגדיר אותו כ'בוגד' באשתו. ולמקרה שכזה התייחס ר' יוחנן כשאמר: "שנאוי המשלח" והיינו שהוא נחשב ל'בוגד'.

ונראה שדוגמא ל'הפרה יסודית' מובאת בויקרא רבה (וילנא לד,יד). שם מסופר שלר' יוסי הגלילי היתה 'אשה רעה' שהיתה נוהגת לבזות אותו בפני תלמידיו, ותלמידיו תמהו מדוע הוא אינו מגרש אותה, והוא השיב להם שכתובתה מרובה והוא אינו יכול לגרשה. ומסופר שם בהמשך שלאחר זמן הציע רבי אלעזר בן עזריה לר' יוסי לשלם את הכתובה של אותה אשה ור' יוסי גירשה. ויש ללמוד משם, שאם האשה מבזה את בעלה ברבים כגון בפני תלמידיו, נחשב הדבר ל'הפרה יסודית', ואם הבעל נוהג ב'אורך רוח' וה'הפרה היסודית' נמשכת זמן רב, רשאי הוא לגרשה.

כשכתב הרמב"ם את היד החזקה הוא הכריע כהבנה זו בדברי הנביא, וכפי שנדייק בלשונו לקמן.

לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה

נשוב ונתבונן בלשון הרמב"ם (הלכות גירושין י,כא) שכבר הובאה לעיל, וז"ל:

"לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה, ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה, ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר שנאמר 'כי מצא בה ערות דבר', ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שנייה אם שנאה ישלחנה."

הרמב"ם הביא את רצון התורה בענין הגירושין לאחר שהקדים והביא באותה ההלכה שאסור לאדם לשאת אשה אם דעתו לגרשה, וכן שאסור לאדם לשמש עם אשתו אם דעתו לגרשה. ואמנם במקום אחר כתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה כא,כח) "ואם הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים מותר". כלומר, האיסור לשמש עם אשה כשדעתו לגרשה, אינו איסור גמור, אלא הוא אסור משום שאין זו התנהגות 'אנושית' אלא רמאות. ולפיכך צריך להבין שגם המשך ההלכה לגבי רצון התורה בעניין הגירושין הוא מה שמצופה מהתנהגות אנושית של אדם 'סביר'.

פרשנות זו של הרמב"ם מבוססת על שיטת הרי"ף. הרי"ף הביא את דברי האמוראים המתייחסים לנבואת מלאכי, ומייד אחר כך כתב הרי"ף: "וגרסינן בפ' החולץ 'תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה שנאמר אל תחרוש על רעך וגו':". והיינו שהדין ש"לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה" שהוא דין של ישרות ואנושיות בסיסים הוא הבסיס לשיטת האמוראים בהבנת נבואת מלאכי. ובעקבות הרי"ף, איחד הרמב"ם בהלכה אחת את הדין ש"לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה" ואת הדין שלא ימהר לגרש את אשתו הראשונה גם במקרה של 'ערות דבר'. כדי לגלות לנו שהמשותף לכלל הדינים האלו שהם דינים של ישרות ואנושיות בסיסיים.

הנביא מלאכי התייחס ל'אשת נעורים', ויש להסיק מכך שאשה מצפה מהבעל לגלות 'אורך רוח' גם במקרים של 'הפרה יסודית', רק אם היא אשתו הראשונה. אולם אם מדובר ב'זוג שני', הרי שנישואיו הראשונים של הבעל לא ארכו, בין מסיבות התלויות בו ובין מסיבות שאינן תלויות בו, והנישואין השניים מהווים מבחינתו נסיון חוזר לראות האם הוא ואשתו החדשה מסתדרים ביחד. וכיוון שגם האשה השניה יודעת שמדובר בנסיון חוזר, לפיכך אין זו 'בגידה' אלא התנהגות אנושית סבירה אם הבעל ימהר לגרשה במקרה של 'ערות דבר' (הפרה יסודית). וכך פוסק הרמב"ם "ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שנייה אם שנאה ישלחנה".

וכיוון שהרמב"ם פסק ש'ערות דבר' היא 'הפרה יסודית' - ושלא כשיטת הברייתא של רבי מאיר ש'ערות דבר' משמעותה 'התנהגות שאינה צנועה' – לפיכך הוא הביא את דין אשה שאינה צנועה בהלכה נפרדת וכתב שהמקור לכך הוא כתוב אחר: "אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה שנ' (משלי כב,י) 'גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן'...".

האשה השלישית – הקדיחה תבשילו

כאמור לעיל, הרמב"ם פסק כשיטת רב יהודה ורבי יוחנן ש'ערות דבר' היא דבר ש'אדם סביר' מחשיב כהפרה יסודית של הסכם הנישואין (הבלתי כתוב) שבין הבעל לאשה. לפי הבנה זו וודאי שתמוהה שיטת בית הלל שאדם רשאי לגרש את אשתו אם היא הקדיחה את תבשילו. והרי אדם סביר לא היה מגרש את אשתו גם היא הקדיחה כבר כמה פעמים את תבשילו, ואילו מלשון בית הלל משמע שאם היא הקדיחה את תבשילו ואפילו רק פעם אחת כבר רשאי הוא לגרשה. ואכן הרמב"ם השמיט לשון זו של בית הלל ולא הזכירה כלל בהלכותיו.

וצריך להבין כיצד הבינו רב יהודה ורבי יוחנן (והרי"ף והרמב"ם) את דברי בית הלל שבמשנה.

אמנם כבר התבאר לעיל שהרמב"ם גילה בפרושו למשנה, שדברי רבי עקיבא אינם הגיוניים, ובכך רמז לנו הרמב"ם שאנו צריכים להבין שדבריו נאמרו במשמעות סמלית. וכבר התבאר לעיל שדברי רבי עקיבא כוונו ל'תורה' שהאדם לומד שאף היא נחשבת ל'אשתו הסמלית'. ומעתה מתבקש שרב יהודה ורבי יוחנן הבינו שחלק נוסף במשנה הוא לפי 'תורתו' של רבי עקיבא, ושיטת בית הלל שהוזכרה שם כוונתה היתה ל'אשה סמלית' נוספת בשיטת רבי עקיבא שהיא ה'אומנות' שממנה מתפרנס האדם. והרי כבר אמר קהלת (ו,ז) "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ", ואם רואה אדם שה'אומנות' שאותה הוא אוהב, כבר אינה מועילה 'לפיהו' ואינה מפרנסת אותו כראוי, ובאופן סמלי היא 'הקדיחה את תבשילו', הוא רשאי לגרש אותה באופן מיידי, ולעשות הסבה מקצועית ל'אומנות אחרת'.

ואכן, מדרשי חז"ל רבים מרמזים שרבי עקיבא מתייחס לאומנות כמו לאשה סמלית נוספת. כגון מדרש אגדה (בובר, ויקרא כא) שמספר שרבי עקיבא 'מת' בבית האסורים, ורבי יהושע הגרסי ואליהו הנביא הוציאוהו משם וקברו אותו במערה בקיסרי ומסופר:

"... כיון שהגיעו לאפריון של קיסר ירדו שלשה מדרגות, ועלו שלשה מדרגות ומצאו מערה שהיה בה מטה וכסא ומנורה, נתנוהו על המטה והיו יוצאין, נשא ר' יהושע את עיניו וראה מטה 'אחרת נאה הימנה', באו לצאת ולא היה ר' יהושע מבקש לצאת, אמר לו רבי לא אצא מכאן עד שתודיעני למי זאת המטה, אמר לו ל'אשתו של טיטוס [טורנוסרופוס¹] הרשע, על כל הטובה שעשתה עם ר' עקיבא כשהיה חבוש בבית האסורים"

וקשה, היתכן שיש בקבר רבי עקיבא מיטה ל"אשתו של טורנוסרופוס הרשע", ואין שם מיטה ל"רחל" אשתו הידועה שמסרה עצמה על לימוד התורה של בעלה. אלא שהאגדה מרמזת לנו שאם נעמיק היטב נבין שמדובר ב'אשה סמלית'. 'רחל' מסמלת את השקפת מי ש'אין לו אלא תורה'. אך אם מתבוננים היטב מבינים שגם בתוך 'העמל הגשמי' מסתתרת 'תורה', ומי שעוסק בעמל הגשמי עוסק ב'תורה' שחבויה שם.

רבי עקיבא היה סבור מתחילה, שהמלאכה הגשמית נועדה לגויים שנציגם הוא טורנוסרופוס הרשע, ו'המלאכה' היא 'אשתו הסמלית' של טורנוסרופוס הרשע. אך בסופו של דבר רבי עקיבא קיבל את דעת החולקים עליו, וסבורים שכל עוד נשמתו של האדם 'אסורה' בתוך 'בית האסורים' שהיא הגוף הגשמי נאלץ האדם להתפרנס ממלאכה גשמית. ורבי עקיבא עצמו הלך והתפרנס ממסחר במקום מרכזי בשוק של קיסרי. משמעות הדבר היא שרבי עקיבא 'התחתן' עם ה'אומנות' הזו, והיינו שהוא התחתן עם 'אשתו' של טורנוסרופוס הרשע. זו משמעות ה'טובה' שהיא עשתה עם רבי עקיבא ב'בית האסורים', וזו משמעות מה שמסופר במסכת נדרים (דף נ, ב) על העושר שהכניסה 'אשתו של טורנוסרופוס' לרבי עקיבא. וזו המשמעות של מה שמסופר במסכת עבודה זרה (דף כ,א) שרבי עקיבא בכה על יופיה "דהאי שופרא בלי עפרא!", והכוונה שהוא בכה על יופי ניצוצות התורה הגנוזים בתוך העמל הגשמי.

ובכל אופן המטה הנוספת בקברו של רבי עקיבא מתוארת בתור 'אחרת נאה הימנה'. לשון זו לקוחה ממשנתנו בה אמר רבי עקיבא שאם אדם מצא אשה 'אחרת נאה הימנה' הוא רשאי לגרש את אשתו ולשאת את השניה. והאגדה מקצינה ומרמזת שכך הדבר גם ביחס לאשה הסמלית הנוספת שהיא ה'אומנות'. והיינו, שפעמים שה'מיטה' של ניצוצות התורה הגנוזים ב'אומנות' נאים יותר מה'מיטה' של רבי עקיבא שמסמלת כאן את ה'תורה הגלויה'.

לשון הרמב"ם בהלכותיו

גרסת המשנה ברי"ף (בדפוס וילנא וכן בכתבי היד) היא כגרסת המשנה בכתב יד קאופמן, וז"ל:

"בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר שנאמר 'כי מצא בה ערות דבר', ובית הלל אומרים אפי' הקדיחה תבשילו שנאמר 'כי מצא בה ערות דבר'. ר"ע אומר..."

בגרסה זו בית שמאי אינם מצריכים 'דבר ערוה' כגרסתנו במשנה. לפי גרסה זו, בית שמאי הם בשיטת האמוראים בסיום סוגיית הבבלי, שפשטות 'ערות דבר' היא 'הפרה יסודית' של הסכם הנישואין, ואילו בית הלל מוציאים את משמעות 'ערות דבר' מפשוטה, והם דורשים מצמד המילים 'ערות דבר' שהכוונה אפילו ל'דבר' פעוט שאדם סביר אינו מתייחס אליו.

כאשר הרמב"ם הביא בהלכותיו את לשון בית שמאי במשנה כפי שהיא בגרסת הרי"ף, והשמיט את לשון בית הלל שהוא רשאי לגרשה אפילו הקדיחה את תבשילו, הוא גילה לנו שלא נחלקו בית הלל ובית שמאי להלכה, ובית הלל מודים לבית שמאי, ודברי בית הלל נאמרו במשמעות סמלית בלבד. וכשם שדברי רבי עקיבא צריכים להתבאר במשמעות סמלית, כך צריכים להתבאר גם דברי בית הלל, ובית הלל התייחסו ל'אומנות' שהיא 'אשה סמלית' נוספת.

הלכה כמותן - מפני שנוחין ועלובין היו

הסבר זה בדעת בית הלל משתלב היטב גם בנאמר על בית הלל (עירובין דף יג,ב): "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן - מפני שנוחין ועלובין היו". והרי לא מסתבר שבית הלל שמחנכים את האדם להיות 'נוח' ושלא לכעוס, יאמרו לאדם שכועס על אשתו שהקדיחה את תבשילו שהוא רשאי לגרשה. והרי כל דיין או 'מורה הוראה' שהיה נשאל על כך היה מורה לאדם שיעבוד על מידת הכעס שלו, וירגיל את עצמו להיות 'נוח' לבריות ו'נוח' לאשתו, ולא יגרש אותה משום שהקדיחה את תבשילו. ונמצא שפסיקת הרמב"ם בהבנת שיטת האמוראים בסיום סוגיית הבבלי מתבקשת גם מצד ההיגיון.

מעתה, מסתבר שכך יש לבאר גם את כוונת הירושלמי, שאמר שדברי רבי עקיבא שהתיר לאשה נדה להתאפר הם בשיטת בית הלל. כזכור, לשיטת הירושלמי ולפי גרסתם במשנה בית שמאי התירו לבעל לגרש את אשתו רק אם היא נאסרה עליו משום שזינתה. ואלו בית הלל חלקו עליהם והתירו לגרש במקרים נוספים. וגם הירושלמי סבור שלבית הלל הלכה-למעשה הבעל רשאי לגרש את אשתו רק במקרה של 'הפרה יסודית' (='ערות דבר').

__________________________________________________________

^[1] כך הגירסה באוצר המדרשים (אייזנשטיין, עשרה הרוגי מלכות, עמוד 447)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר