שנת תשפ"ד| שבת פרשת ויגש

חמדת השבת: גזירת שחיקת סממנים בימינו

בשבוע שעבר התחלנו לעסוק בגזירת חז"ל האוסרת עיסוק ברפואה בשבת, גזירה שמא ישחק סממנים. כלומר, שמא יעבור על איסורי שבת כדי לעסוק ברפואתו. למדנו שני הסברים מרכזיים לכך:

א.     מתוך תחושת המועקה והסבל של המחלה אדם עלול להיגרר לעשיית מלאכות האסורות בשבת.

ב.     העוסק ברפואות וסביבתו עלולים להתרשם שכשם שפיקוח נפש הותר בשבת, כך גם עיסוק ברפואה הותר בשבת, גם אם העיסוק והטיפול כרוך בעשיית מלאכות, דבר שאינו תמיד נכון. 

בשבוע שעבר נגענו בנפקא מינה אחת בין האפשרויות הללו: מקרה של חולי שאין צורך לטפל בו באמצעות התערבות רפואית האסורה בשבת. לכאורה לפי העומדים בשיטה השנייה הגזירה תחול גם במקרה זה, שכן חששם אינו מוגבל לרפואה הנוכחית, אלא ליחס הכללי לרפואות בשבת. הרמב"ם פוסק שמותר לטפל באונקלי (יתכן והכוונה היא לקילה, בקע באיברים הפנימיים) בשבת, שכן לא ידוע על דרכי טיפול שעלולים להביא לידי חילול שבת. כלומר, גם אם האדם יהיה בהול אחרי רפואתו, אין חשש שיחלל שבת, שכן אין חילול שבת ידוע שיועיל לו. הפוסקים (שו"ע ונושאי כלים) פוסקים כדבריו. 

טענה זו מעלה שאלה כללית על גזירת שחיקת סממנים בימינו. כמובן שאנו מחויבים לגזירות ותקנות חז"ל, גם אם טעם התקנה נראה לנו פחות רלוונטי בשל המציאות המשתנה. אך ביחס לגזירת שחיקת סממנים אנו רואים שחז"ל לא גזרו את הגזירה באופן מוחלט: ראשית, כבר במשניות נאמר שמותר לאכול לרפואה מאכלים שגם בריאים אוכלים (וכן לעשות פעולות רפואיות נוספות שגם אנשים בריאים עושים). וכן, כאמור, הרמב"ם אומר שהגזירה אינה תקפה ביחס לדברים שאין אפשרות לרפא אותם בעזרת חילול שבת. 

נעמיק רגע בסברא זו. כיום יש דרכים לרפא קילה שלא היו קיימים בזמנו של הרמב"ם. אך הרמב"ם לא הכיר את דרכי הרפואה הללו, ולכן לא אסר עיסוק ברפואת הקילה, שכן לא היה חשש שיחללו שבת בשביל צורך רפואה זו. אך בימינו מסתבר שההיתר של הרמב"ם אינו תקף: בימינו אינו נכון לומר שאיננו מכירים דרכי טיפול חלופיות בקילה. 

נמצאנו למדים שאין לנו אלא לדון על מה שנמצא בימינו. בזמן חז"ל רפואות מסוימות לא היו אפשריות, ולכן לא היה טעם לגזור בגינן. לכאורה הדברים צריכים להיות נכונים גם להיפך: אם פעם חשבו שסממנים מסוימים מועילים לרפואה מסוימת, וכיום אנו יודעים שזה לא נכון, אין לנו סיבה לגזור משום שחיקת סממנים שאיש לא היה מעלה על דעתו לשחוק (גם אם בימי קדם כל בר דעת היה שוחק אותם לרפואה). 

לא יצויר שיש אדם שזקוק לפניצילין. וודאי שיצירת הפניצילין כרוכה במלאכות רבות. אך אדם מן השורה אינו מסוגל לייצר פניצילין. האם יש הבדל בין הרפואה שלא הייתה ידועה בימי קדם, ולכן לא היה טעם לגזור בגינה, ובין דרך "שחיקת הסממנים" שאינה ידועה לאדם מן השורה בימינו? רק למספר קטן מאוד של אנשים בימינו יש את המכשור הנדרש ויודעים להשתמש בו. האם זה שונה מימי הרמב"ם, בו יתכן שבודדים ממש היו מציעים דרכי רפואה שכן היו כרוכים בחילול שבת, ואעפ"כ הרמב"ם היה מתיר, מכיוון שאין דרך ידועה לסייע לרפואה מסוימת על ידי חילול שבת? מנגד, המצב שונה, שכן עצם יצירת הפניצילין מוכרת וידועה, וכרוכה בחילול שבת רב. כך ששורש התקנה עדיין תקף, גם אם החשש אינו מציאותי. 

הציץ אליעזר (חלק ח סימן טו) מאריך בבירור שאלה זו. הוא מעלה שתי סיבות אחרות להחמיר. ראשית, ישנם רפואות המוכרות לנו הכרוכות בחילול שבת אחר. זה מעלה שאלה מעניינת נוספת: חז"ל גזרו על הרפואות משום שחיקת סממנים. האם הגזירה תקפה גם ביחס לחילולי שבת אחרים (כמו לישה או בישול), כאשר שחיקת הסממנים, בגינה נגזרה הגזירה, כבר אינה רלוונטית? בנוסף, תופעת הרפואה האלטרנטיבית צוברת תאוצה. הכנת רפואות אלטרנטיביות עשויות להיות כרוכות בחילול שבת. מנגד, עם כל הכבוד לצבירת התאוצה, עדיין לא מדובר על תופעה שהגיע לשליש האוכלוסייה. סביר שלא היינו גוזרים את הגזירה בגין חשש על דברים שפחות משליש האוכלוסייה עוסקים בהם.

בפועל הציץ אליעזר מצרף את הסברות הללו לקולא. הוא משתדל לשמר את הגזירה, אם הדבר אפשרי. אך אם אדם סובל, או אם מדובר על תרופות שיש לגביהם סברות נוספות לקולא, הוא מצרף את הספק שמא בימינו הגזירה אינה בתוקף ביחס לרוב התרופות. רוב הפוסקים מקבלים את דבריו, ואף הם מצרפים את הסברא הזו במקומות בהם יש צורך להקל. 

בעזרת ה' בשבוע הבא נגדיר את הרפואה שמותר לעשות בשבת בשל היותה דברים שגם אדם בריא עושה (או אוכל), ונברר גם מדוע חז"ל התירו את הרפואות הללו. 

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר