שנת תשפ"ד| שבת פרשת משפטים

חמדת השבת: סמיכות השבת והשביעית

(י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: (יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: (יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:(שמות, משפטים, פרק כג, י-יד)

נעיין בשתי דרשות המופיעות במדרש ההלכה,מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, שמתייחסות לסמיכות השמיטה לשבת בפרשתנו. 

בפשט הפסוקים כאן התורה מתייחסת לפן מסוים של השבת והשמיטה המגלה לנו קשר ביניהם. על השמיטה נאמר "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיית השדה", ועל השבת נאמר כאן "למען ינוח שורך וחמורך ויינפש בן אמתך והגר". משמע ששתי המצוות קשורות לדאגה לאביון, לעבדים הכנענים ובני משפחותיהם, לגרים ולחיות. הקב"ה ברא את העולם ונתן אותו לנו, לעבדה  ולשמרה. מטבע הדברים תיווצר היררכיה, בין האדם והחיות, בין העניים והעשירים, ובין העבד והאדון. ככלי מאזן הקב"ה נתן לנו את השבת והשמיטה, שיתנו להם פעם בשבוע (לא בכדי חז"ל קוראים לסבב של שבע שנים "שבוע") את ההזדמנות לאכול מהשדה שלא זכו להיות בעליו ולנוח את המנוחה מעבודתם הקשה. כמובן שמעשה זה ישפיע גם על הנפש שלנו, ותזכיר לנו שאיננו בעלי הבית על העולם, אלא הוא הופקד בידינו לעשות טוב. ואם אנו לא בעלי הבית, וגם העניים אינם בעלי הבית, מיהו בעל הבית? מי שברא את כל אלה ושבת ביום השביעי.

מתוך הבנה זו עולה שאלה מעניינת: האם צריכים לשמור שבת בשנה השביעית? השור והחמור אינם חורשים בשדות. האביונים אוכלים מכל הבא ליד. העבדים שבדרך כלל היו אלו שבפועל עבדו בשדות נחים ממלאכתם במשך השנה כולה. מבחינה זו אין כל כך צורך בשביתת השבת בשנת השבע.

במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (על הפסוק שלנו) מעלים את ההווה אמינא הזאת, ומכריעים שזו הסיבה שהשמיטה סמוכה למצוות השבת בפרשייה זו: לומר לך שאפילו בשנת השמיטה צריכים לשמור שבת.

במכילתא דרבי שמעון על פרשתנו מוסיפים רובד נוסף לסמיכות השבת לשמיטה. דורשים שם קל וחומר: מה שמיטה, שאינה חיוב מיתה, חייבים להוסיף עליה מחול על קודש, שבת, שאיסורה בכרת וסקילה, קל וחומר שיש להוסיף עליה מחול על קודש!

על פניו יש כאן קל וחומר ראוי. השבת אכן חמורה מהשמיטה. מדוע יש צורך בסמיכות הפרשיות בכדי להסיק שכשם שיש חובה להוסיף מחול על קודש בשמיטה, יש חובה להוסיף מחול על קודש בשבת?

התבוננות במקור לתוספת שביעית עשויה לשפוך אור על כך.

במסכת ראש השנה (דף ט ע"א) הגמרא מבררת מניין שמוסיפים מחול על קודש. מובאים שם שני מקורות: א. "בחריש ובקציר תשבות" – אם מדובר על השמיטה, הרי יש מקורות אחרים לכך שאסור לעבד את הקרקע בשמיטה. אם כך, מדוע נאמר "בחריש ובקציר תשבות"? לרבות את החריש המכין לשביעית ואת הקציר שמגיע אחרי השביעית. ב. על יום הכיפורים נאמר "ועניתם את נפשותיכם בתשעה בחודש בערב", למרות שכידוע יום הכיפורים מצוין "בעשור לחודש". מדוע התשיעי לחודש מוזכר בכתוב? מכיוון שיש להוסיף מחול על קודש.

תוספת השביעית באה לידי ביטוי באיסור לחרוש לפני השביעית ולקצור אחריה. מדוע שלא נאמר גם את ההיפך – איסור לקצור לפני השביעית ואיסור לחרוש אחריה? מכיוון שאמירה בכיוון הזה אינה נכונה: התורה אוסרת לחרוש לפני השביעית כהכנה לשביעית, ולקצור אחריה את יבול השביעית. אך אין איסור לחרוש מיד בתום השביעית. יתרה מכך: יש מצווה לאכול את פירות השביעית. כיצד ניתן לאכול את פירות השביעית אם אסור לקצור אותם? התשובה היא שהתורה אינה מתכוונת שאסור לקצור את פירות השביעית, אלא שעלינו להתייחס אליהם בקדושה הראויה להם. הווה אומר: תוספת השביעית אינה אוסרת עלינו לעשות את המלאכות האסורות בשביעית. היא אוסרת עלינו להתכונן לשנה החקלאית של השמיטה ("בחריש"), ומטילה עלינו חובה להתייחס לקדושת יבול השביעית ("ובקציר"). אופי הציווי הוא יחס נכון לשנה השביעית מהבחינה החקלאית.

תוספת שבת, על פניה, שונה לחלוטין. תוספת שבת מחייבת אותנו להימנע ממלאכות השבת מעט לפני כניסת השבת ומעט אחרי יציאתה. אין הבחנה בין מלאכות "מכינות" (כמו החרישה בשביעית) או מלאכות שהן "תוצאה" (בדומה לקציר). אנו מקבלים על עצמנו את קדושת השבת, מכל בחינה שהיא. על פניה, אופי תוספת השבת שונה לחלוטין מהאופי של תוספת שביעית. יש הרבה מלאכות שמותר לעשות אפילו בשביעית עצמה (כמו לקטוף את יבול הששית שעודה על העצים אחרי כניסת השביעית), קל וחומר שאיננו מקבלים "תוספת שביעית" לפני השביעית בכל המלאכות, במקביל לשבת.

אם כך לכאורה יש לשאול את ההיפך: על פניו יש כאן שתי תוספות שונות לחלוטין. האם בכלל אפשר להסיק מאחת על השנייה¹?

המדרש בא ללמד שאכן ניתן להסיק מהאחד על השני. ראשית מכוח סמיכות הפסוקים, ובמידה ונפקפק בכוח הסמיכות מציינים שיש גם קל וחומר.

אבל עדיין נותר לנו לברר מאיזו בחינה תוספת השבת דומה לתוספת שביעית?

נראה שהתשובה לכך טמונה בהיכרות שלנו עם השבת מפרשת בשלח. "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו". לכאורה אין קדושה ביום ששי. הוא יום חול לכל דבר. אמנם בסיומו יש להתחיל לשמור שבת, אך על פניו קודם לכן לא מוטלת על האדם אף חובה. אך מכאן אנו למדים שיש חובה להגיע לשבת מוכנים. המוכנות הזאת מתעצמת בעזרת תוספת השבת. הא כיצד? כבר ביום ששי (לפנות ערב) נתחיל לשמור שבת, ממילא השבת חייבת להיות מוכנה לנו עוד קודם לכן. ההכנה של יום הששי היא חלק משמירת השבת, וזה בא לידי ביטוי הן בהכנות שאנו עושים לשבת, והן בכך שביום ששי עצמו מתחילים לשמור שבת. כך תוספת השבת דומה לתוספת השביעית: התורה מטילה עלינו לא רק להימנע ממלאכה במשך השבת והשביעית, אלא גם להגיע אליהם מוכנים. אם נגיע מוכנים לימים הקדושים, נזכה וקדושתם תשפיע את אורם עלינו.
__________

1  אכן לפי חלק מהראשונים חובת התוספת בשמיטה היא מדאורייתא, ואילו בשבת חיובה מדרבנן. להרחבה על הנושא עיין בשיעור מורנו על הנושא. 

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר