שנת תשפ"ד| שבת פרשת תצוה

פרשת השבוע: זהב, כסף ואבנים טובות - שפתי דעת, התקרבות אל הקב"ה (חלק ב')

"יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת"  (משלי כ, טו).

התיתכן הצבת הזָהָב מול הדָעַת? פסוק זה מאתגר את היהודי המאמין וההוגה בתורה.

המדרש נענה לאתגר, ומציב בשתי קצות המשוואה את העם והנשיאים, שבנדיבות ליבם הביאו את כל החומרים היקרים לבנין המשכן, ומולם את משה רבנו המשתמש בשפתיו ובכח דיבורו, כדי לקרב את ישראל לאביהם שבשמים. וז"ל:"'וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת', לפי שנפשו של משה היתה עגומה עליו, אמר (משה): הכל הביאו נדבתו של משכן ואני לא הבאתי, אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך שדיבורך חביב עלי מכל אילו. תדע לך שהוא כן, שמכולם לא קרא הדיבור אלא למשה, דכתיב 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה'" (ויקרא א, א) (ויקרא רבה פרשת ויקרא פרשה א [ו]).

הוכחנו בדברינו לפרשת תרומה תשפ"ד כי הביטוי דָעַת, כבר מהופעתו הראשונה בתורה, משמעותו קירבה גמורה. קירבה, שכאשר היא מופיעה בקדושה ובטהרה, הופכת לסמל ודימוי לקירבה בין כנסת ישראל וקודשא בריך הוא.

שפתיו של משה רבנו ויכולת הדיבור שלו, אכן תופסים מקום מרכזי במעמד המכונן ליד הסנה הבוער, שהנושא המרכזי  בו הוא גאולת ישראל, או במילים אחרות, החתונה בין השכינה וכנסת ישראל (הקידושין בקבלת התורה והכניסה לחופה בכניסה לארץ ישראל). משה העניו טוען: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי ... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד, י). עוד קודם לכן טען: "וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שם ו, יב). הקב"ה ענה לו "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם...וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ" (שם, (ד, א- יב). משמעות תשובתו של הקב"ה היא מדהימה – 'פיך הוא פי'. ההבנה הזו מודגשת שוב גם לאחר חטא העגל. "וְדִבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים" (שם לג, יא) אין לך קירבה גדולה מזו. כאשר אהרון ומרים ראו עצמם שווים למשה, הקב"ה העמיד את משה במקום אחר "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, ח). אם כך, הביטוי שִׂפְתֵי דָעַת מקבל משמעות מיוחדת במינה. לכן, אין זה פלא כי המשורר ברוח קדשו בוחר להשתמש במינוח זה ובמילים אלה כדי לפתוח את מגילת שיר השירים, ולהדגיש את הקירבה בין עם ישראל לאלקיו, בין הדוד לרעיה, בין כנסת ישראל לקודשא בריך הוא: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (א, ב).

תפקידו של המשכן ואחריו המקדש הוא להוות מצע לקירבה בין הדודים, ותפקיד הכהנים הוא להבטיח זאת. הכתוב מדגיש תפקידים אלה במילים האחרונות של הנבואה לפני הסתלקותה: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת" (מלאכי ב, ז).

לא תמיד היה זה המצב! בסוף ימי משכן/מקדש שילה מתוארת סיטואציה הפוכה. הנביא הושע מתאר את אשר אירע שם בימי בני עלי: "נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי: כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ לִי כְּבוֹדָם בְּקָלוֹן אָמִיר: חַטַּאת עַמִּי יֹאכֵלוּ וְאֶל עֲוֹנָם יִשְׂאוּ נַפְשׁוֹ" (ד, ו – ח). הנביא הושע כמנהגו, מוכיח את בני דורו באמצעות הביקורת על מה שהתרחש במשכן שילה, שנים רבות קודם לכן. בני עלי הפכו את עבודת ד' במשכן/מקדש שילה ל"קרדום לחפור בו", כדי לשפר את מצבם הכלכלי ולצבירת זהב, כסף ואבנים יקרות. הם מאסו בדָעַת והעדיפו את הזָהָב. הם עודדו חטאים שחייבו הבאת קרבנות וכך העצימו את הכנסותיהם. הקורבן יכול היה להיות אמצעי לקירוב, לחיבור בין האדם ובין בוראו, ובני עלי הרחיקו, גם באמצעותו את השכינה משם. לכן המקום חרב. לכן הכהנים לא קיבלו נבואה, ולא יכלו להביא את דבר ד' אל העם: "וּדְבַר יְקֹוָק הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (שמו"א  ג, א). התוצאה לא איחרה לבוא, הקב"ה מאס בהם "...וַיִּמְאַס מְאֹד ... וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ ...וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר:... וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף ..." (תהילים עח, נט – סז).

בשבוע הבא, בע"ה, נמשיך להעמיק בהבנת הביטוי שִׂפְתֵי דָעַת.

דווקא בימים אלה, כשאנו קוראים את פרשיות בניין המשכן ובטבורן חטא עגל הזהב, עלינו להזכיר לעצמנו את תפקיד המשכן ומה תפקידם העיקרי של כלי הקודש.

נאחל לעם ישראל כי באמצעות אחדות, מכל הבחינות (ולא מן השפה ולחוץ), נזכה להתקרב אל אבינו שבשמים - צור ישראל דודנו וגואלנו, בבחינת אני לדודי ודודי לי (זה קורה גם באדר).

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר