שנת תשפ"ד| שבת פרשת תצוה

חמדת השבת: כתיבה חלקית

בשבוע שעבר התחלנו ללמוד על מלאכת 'כותב'.

בגמרא (מסכת שבת דף קג ע"א) בוחנים את ההבדל בין ניסוחי חובת החטאת בפרק ד בספר ויקרא. בפסוק אחד נאמר "ועשה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה", אך בתחילת הפרק נאמר "ועשה מאחת". הגמרא מבינה שמצד אחד צריכים לעבור על איסור שלם בכדי להתחייב חטאת. מצד שני, "מאחת" רומז שגם מעבר על חלק מאיסור עשוי לחייב חטאת. נניח שאדם סורג כפפה. האם הוא התחייב על סריגת הכפפה כולה בלבד? הגמרא לומדת מ"מאחת" שהוא מתחייב אם סרג חלק מהכפפה, אך החלק צריך להיות משמעותי. 

באותו אופן הגמרא אומרת שאם אדם כותב אות אחת, אין לזה משמעות. אך כתיבת שתי אותיות שמייצרות מילה שלמה היא וודאי מלאכת כותב. מהו החידוש הנלמד מהפסוק? הגמרא מסיקה שהחידוש יהיה שאדם יתחייב בהתקיים שלושה תנאים: א. הוא כתב שתי אותיות שהוא מתכוון לכתוב. ב. האותיות הן חלק ממילה שלמה. ג. לאותיות יש משמעות בפני עצמן. 

לכאורה היחס בין התנאים הללו מפתיע. נניח שאדם רוצה לכתוב "בצלאל". הוא כותב את האותיות "בצ" ועוצר. הוא התכוון לכתוב את האותיות הללו. הן חלק מהמילה שהוא מתכוון לכתוב. אך אין ל"בצ" משמעות, ולכן הוא פטור לעומת זאת, אילו היה מבקש לכתוב "נחור" והיה כותב "נח", הוא היה מתחייב, מכיוון שלאותיות "נח" יש משמעות. אך הוא לא רצה לכתוב "נח", הוא רצה לכתוב "נחור"! זה לא מדויק. הוא רצה לכתוב "נח", ולהמשיך את האותיות "ור". אם כך, הוא כתב את שתי האותיות שהוא רצה לכתוב. הן לא נחשבות חלקיות, מכיוון שהן נושאות משמעות, למרות שזו לא הייתה המשמעות שהוא התכוון להעביר. אדם שיראה את שכתב עשוי להתבלבל ולחשוב שהוא מתכוון למסור את השדר "נח". כאמור, שילוב התנאים מפתיע. 

דיון מקביל יש בהקשר של נוטריקון (ראשי תיבות, או אות הרומזת למשמעות מסוימת. כגון כתיבת האות ר' במקום "רבי". שבת פרק יב משנה ה). רבי יהושע בן בתירא אומר שמתחייבים על כתיבת אות אחת שהיא נוטריקון. חכמים חולקים. הרמב"ם אומר שלפי רבי יהושע בן בתירא, כל מטרת הכתיבה היא להעביר מסר. התנאי של כתיבת שתי אותיות מבוסס על כך שבדרך כלל כתיבת אות אחת היא חסרת משמעות בפני עצמה. אך אם יש משמעות ברורה לאות אחת – חייב. חכמים חולקים ואומרים שבכל זאת יש תנאי בסיסי, של כתיבת שתי אותיות המעבירות מסר. אין די במסר ללא כתיבת שתי האותיות, שהרי אין חיוב על מסירת מסר ללא כתיבה. אם כך, הכתיבה היא הבעייתית, לא המסר בלבד.

נחדד: איסור כתיבה הוא האיסור ליצור מסר כתוב. אם יש רמיזה, הכותב לא העביר את המסר, אלא רק רמז אליו. גם אם כולם מבינים את המשמעות, בסופו של דבר לא הכותב יצר את המסר, אלא ההבנה שלנו, המרחיבה את האות האחת לאותיות הרבה ולמשמעות. אך את זה עושים הקוראים, לא הכותב, ואין לחייב על כך. 

תובנה זו מתחדדת בשיטת בעלי התוספות. בעלי התוספות מבארים את המחלוקת כך: נניח שהראב"ד היה כותב א"א בשבת. אנו יודעים שהראב"ד כותב את האות הכפולה הזאת בראשי תיבות במשמעות "אמר אברהם". יש כאן אות אחת, הכתובה פעמיים. אין לאות הזאת משמעות באופן כפול כזה, ואין כאן כתיבה של שתי אותיות שונות. הקורא מייצר את המסר מתוך אות אחת הכתובה פעמיים, ולכן חכמים אומרים שהוא פטור. רבי יהושע בן בתירא אומר שבסופו של דבר, נכתבו כאן שתי אותיות, והועבר מסר, ולכן הכותב חייב.

ברם, בהמשך הגמרא שם (קד ע"ב) נאמר שחייבים על כתיבת אות אחת המשלימה כתיבת ספר. 

אם נחבר את זה ללימוד בגמרא בו פתחנו, יתכן ונכון לפרש כך:

"ועשה אחת" משמעו שאדם עשה פעולה שלמה. כתב ספר. לכן מתחייבים על כתיבת ספר. בין אם זה נעשה בכתיבת אותיות רבות או בכתיבת אות אחת בלבד. אך ישנו פסוק נוסף, "מאחת". ממנו אנו למדים שמתחייבים על כתיבה חלקית. עד כמה הכתיבה יכולה להיות חלקית? הכתיבה החלקית ביותר הדומה לכתיבת ספר היא כתיבת שתי אותיות, מכיוון שלכתיבת אות אחת אין משמעות עצמית. לכן, אחרי שהרחבנו את החיוב מכתיבת ספר שלם לכתיבה "מאחת", משהו חלקי, אנו מגיעים לכתיבת שתי אותיות הנושאות משמעות, אותן אנחנו מבקשים לכתוב. מכאן הגמרא מעתיקה את ההרחבה הזאת מכתיבת הספר כולו, לכתיבת חלק מהספר, לכתיבת חלק ממילה. אך התנאי שלחלק המילה שכתבנו תהיה משמעות עומדת בעינה. וכך חז"ל למדו להרחיב מחיוב על כתיבת ספר שלם, לכתיבת שתי אותיות הנושאות משמעות, גם אם הן חלק ממילה ארוכה יותר. 

הכתיבה הנפוצה ביותר בימינו היא הכתיבה על המחשב. בשבועות הקרובים נבחן אם כתיבה על מחשב כלולה באב המלאכה. 

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר